אורחת בת עשרה ימים

הימים הראשונים האלו שעולל או עוללה חדש/ה מגיעים הביתה ונוצרת צלע חדשה במשפחה שבין רגע משנה את פני המשחק, מדהימים ומרגשים אותי בכל פעם מחדש. 

אני זוכרת את עצמי כאמא צעירה מתפעלת בהתחלה כמעט כל דקה, מהפלא הזה.....שהיה ממש עד לא מזמן בבטן שלך והנה פתאום הוא ייצור בפני עצמו, עם רצונות ודרישות...חשוף ופגיע כל כך, זקוק כל כך להגנה ואהבה. 

יושבת ומסתכלת על הגוף העוברי הזה, המקופל בהתחלה, כאילו עוד לא הפנים שהנה אפשר כבר למתוח רגליים כבר לא צריך להצטופף שם בפנים. על העיניים הקטנטנות שנפתחות תחילה לכדי חריץ צר....מסתגלות לתאורה החזקה לעומת החושך שבפנים. על הרגליים הדקיקות הללו והעור המקומט והמתקלף (צבי צב קראנו לו), שאת לא מספיקה להתענג עליהם והופ הן יעלו בשר. 

והנה פתאום יום אחד את קמה בבקר (וזה קורה כל כך מהר) מסתכלת על תינוקך ואין כבר זכר לעובריות הזו, פתאום זה כבר מוזר לחשוב כי לפני רגע הוא היה בבטן (כי הוא גדל כל כך ומוזר לחשוב שהיה לו מקום שם בפנים), פתאום הרגליים הדקיקות כבר נהיות שמנמנות (ואין כבר זכר לצבי צב) הן מתארכות (כבר לא מקופלות בתנוחה העוברית), חריצי העיניים נפקחים לכדי עיגולים גדולים ופתוחים לרווחה.

התקופה הזו של הימים הראשונים עוברת כל כך מהר....

ומשום כך כל כך שמחתי והתרגשתי לבואה של האורחת הזעירה שהגיעה אליי לסטודיו באחד הבקרים. בכל זאת לא בכל יום נכנסת אליי אורחת בת 10 ימים בלבד. 

אמנם  קטנה וזעירה אך כבר מפגינה כישורים אתלטיים מרשימים לגילה....

והמבט החד והמתבונן הזה בעיניים הגורם לך שוב ושוב להפנים שהם נולדים כבר עם אופי משלהם, ונראה כאילו הם ממש מבינים מה קורה פה בעולם סביבם.

והאחיזה זו בידה של זו....

והקשר המופלא הזה שנרקם בין אמא לילד/ה שאין שני לו.....

ההתמסרות האינסופית של כל אחד מהצדדים....

ורגעי השלווה והנחת......

ובואו נהיה מציאותיים וכנים יש גם רגעים אחרים.....

הרגע הזה בו היד הקטנטנה הזו אוחזת בחוזקה באצבעך ממש לופתת אותה, ואת מבקשת להאריך את הרגע הזה והבאים אחריו בליבך כמה שיותר, לנצור אותם עמוק עמוק לפני שיחלפו. 

אז אם גם לך בא להנציח את הרגעים המופלאים הללו שעוברים כל כך מהר ,אתם מוזמנים לשלוח לי מייל או להשאיר הודעה בפייסבוק לקביעת תאריך לצילומים שכאלו. 

הצילומים יכולים להערך בביתכם או אצלי.

טלפון נייד: 0527275488
מייל: sagithallel@walla.co.il
דף הפייסבוק שלי https://www.facebook.com/SagitFridmanHallelPhotographer

טוסקנה - ההיית או חלמתי חלום?

 אני מודה....את בתי הנופש אני בוחרת תמיד על פי הנוף המשתקף מהם. אני עוברת על עשרות מהם, (במספר אתרים שונים TRIPADVISOR ,HOLIDAYLETTINGS ) מאבדת את עצמי אחרי כמה מהם בין הדפים ברשימות לא רשימות הלא מסודרות שלי. (ערימה של דפים כתובים בכתב יד בצורה ממש אבל ממש לא מסודרת שאפילו אני שכתבתי אותם לא זוכרת מה שיייך למה אחרי חצי יום) לעיתים רואה בתים כאילו יצאו מתוך קטלוג ואני ישר מדמיינת אלו צילומים אפשר היה לצלם בהם, לעיתים בדיוק את הצד השני כאלו בתים שאת לא מבינה איך אנשים לא מתביישים להשכיר בית שכזה....אבל ההכרעה נופלת בסוף בזכות הנוף. 

גם בטוסקנה לא חרגתי מהרגלי ,ולאחר הרבה מאד לבטים ,נבחר הבית בהא הידיעה מספר חודשים לפני הנסיעה. סביב הבית הזה תוכנן הטיול כולו. בית חווה טוסקני טיפוסי, מבודד מכל ישוב ואדם.

על פניו על הנייר זה נראה מבטיח, אני חייבת להודות שכעשרה ימים לפני הטיסה כאשר ביקשנו שוב ושוב הוראות הגעה לבית ולא קיבלנו כל מענה מהמשכירה(אחרי ששילמנו את כל הכסף), זה נראה קצת פחות.....עצם העובדה כי לא הצלחנו בכלל למצוא את המיקום על המפה לא הוסיפה לתחושת הבטחון, לא עובדה זו ולא העובדה כי באחת הביקורות שקראתי לפתע, אחד המתארחים ננשך על ידי שועל שבועיים קודם והתלונן מדוע לא התריעו על בעיה זו. שנועים עצמיים שלא נורא ככה זה האיטלקים מתנהלים לאט, לא עבדו עלינו מכיוון שידענו כי המשכירה שלנו דוקא מזן יקי ומסודר יותר. 

האמון שלנו קצת התערער, עד כי כבר התחלתי לחפש בית חלופי ואפילו כבר די הצטערתי על שעליי לנסוע לאיטליה. 

עוד יום יומיים מורטי עצבים וקיבלנו לבסוף תשובה ממשכירת הבית כולל הוראות ונרגעתי. 

מהבקורות באתר הבנתי כי רצוי שנגיע למקום באור יום מכיוון שקשה מאד למצוא אותו ושיש לעבור דרך עפר קצרה. 

ממושמעים הגענו באור יום, ספרנו אבני דרך כפי שהתבקשנו כשפתאם ראינו שביל עפר היוצא מאחת הדרכים הצדדיות שאינו מוביל לשום מקום. תהינו לרגע אם ייתכן שזו הדרך.....(המפה הראתה שכן) ונכנסנו. 

כשנראה היה שדרך העפר אינה נגמרת, ושום בית לא נראה בסביבה קיבלתי כמה ברכות מהיושבים מאחורה ("אמא לאן הבאת אותנו? איך בחרת את הבית הזה?), 3 ק"מ של דרך עפר, והגענו ליעד.

וזה מה שנגלה לעינינו במגרש החניה (שהיה עמוס במכונית אחת בלבד) של בית החווה. מקווה שהתמונה מצליחה להביע את האושר הצרוף בעיניים ורגשות החיבה העזים בין אדם למכונה. בהתחשב בעובדה שאת שלושת הימים שקדמו לנסיעתינו לטוסקנה, בילינו ברומא, ואת רב מרצו העביר בני בלספור מכוניות שוות (דוגמת פורש ואחרות), ובעיקר לצלם אותן. 

לא נמצאו מכוניות פורש רבות ברומא ולאור זאת צריך להבין את גודל ההתרגשות, שדוקא במקום המבודד שלנו חנתה פורש שהגיעה היישר מאנגליה. למרבה הצער בעל הפורש החליט שמהמורות הדרך לא מתאימות למכונית שכזו ועזב את המקום למחרת בבקר, למורת רוחינו. 

אחרי הפורש המבטיחה המשכנו לטפס במעלה הגבעה וזה הבית שלנו שקיבל את פנינו...

 וזה הנוף הקשה שראינו בעומדינו ל הגבעה ...

 

אכן היה שווה לנסוע 3 ק"מ בדרך עפר למקום המבודד המדהים הזה.

 ואני פשוט לא יכולתי להרגע מהנוף הזה והתאורה המושלמת הזו, בשעות זריחה ושקיעה, ועד כמה הנוף משנה את פניו וצבעיו ולא הפסקתי לצלם....

 אכן מראות קשים

 השער שנפתח ונסגר בכל פעם שיוצאים מהחווה, על מנת שלא ייכנסו חיות הבר, (מה שלא מנע מאיתנו לפגוש, פנים מול פנים ממרחק אפס, חזירי בר, ארנבות, שועל ואפילו במבי (שהיה קצת רחוק יותר). והחייל שהתמנה להיות שומר הסף בכל פעם שהשער נפתח ונסגר.

 וההבנה שמכה בך שאתה הוא מקור הרעש היחידי שבמקום. שעד שאתה לא חווה את זה אתה לא מבין .

ועוד הבנה קצת יותר מצערת שעל אף הפסטורליות המדהימה, והבריכה המהממת הזו אין סיכוי שבעולם שבסוף ספטמבר תביא את עצמך למצב שתוכל להיכנס למים בלי לחטוף התקף לב מהקור. הבריכה נשארה בגדר של לראותה בלבד....ותודו שזה קשה לעמוד בפיתוי. 

וגם שיצאנו מהמקום המשכתי לצלם אותו מכל זוית אפשרית, ככה נראית החווה במבט מכביש צדדי שנסענו בו.