זו התמונה שראיתי לפתע בפייסבוק באיזה יום חמישי אחד קרוב לחצות , יום לפני יום ההולדת שלי, ביולי השנה, בפרסום של הכלביה העירונית בתל אביב. גורה בת חודש וחצי לאימוץ. לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהעיניים החכמות והעצובות הללו. ומיד יצרתי כל קשר אפשרי באמצעות הטלפון והפייסבוק, שניתנו ביחד עם התמונה. כבר שנים שאני מתלבטת אם לקחת כלב. כנראה שראיתי את הפרסום ממש לכשפורסם. בשל השעה המאוחרת לא העזתי להתקשר למספר שנתנו שם...אבל שלחתי הודעה סמס ובפייסבוק. לדעת פרטים. המתנדבת בכלביה הסבירה לי שזו גורה אחת מתוך 8 אחים שנזרקו בקופסת קרטון בכניסה לכלביה כשהם בני 3 שבועות.....נחמד היה לראות בכמה אהבה עושים המתנדבים את עבודתם בכלביה...בכמה מסירות.....כמה שאלות הם שואלים אותך בטרם הם מוכנים למסור אותה....הם באמת אוהבים את הכלבים....
אחר כך דפדפתי אחורה ומצאתי את התמונה בה זרוקים יחד בקופסת קרטון מלא גורים (ראה תמונה בהמשך).
על פי הדמיון הבנתי שאלו כל בני משפחתה. הרעיון שמישהו לוקח ככה את היצורים הקטנטנים הללו וזורקם כאילו היו אשפה מזעזע בעיניי ואכזרי.
כפי שכבר אמרתי אני שנים מתלבטת בנוגע לכלב: זו חתיכת אחריות.....ומה לקחת? גור או כלב גדול? היתרון בכלב גדול, שלא צריך לחנכו לצרכים והוא כבר יותר רגוע אך מצד שני אין אתה יודע מה עבר עליו......גור לעומת זאת אתה מעצב כרצונך...אבל צריך לצלוח את תקופת הינקות (שאני מודה היום שלא היה לי מושג במה מדובר).
בעבר קרה כבר שהתאהבתי בכלב ורציתי לאמצו...זה היה בדיוק בקיץ לפני נסיעה משפחתית ללונדון...והבנתי שזה לא מתאים.
גם הפעם ההתאהבות היתה 3 שבועות לפני נסיעה לברלין....גם הפעם זה לא התאים...אבל משהו בעיניים הללו לא נתן לי מנוח.....
גם התמונה הזו שפורסמה מטעם הכלביה עירונית בתל אביב והבנתי מיד שמדובר באחיה של הגורה שהתאהבתי בה ובעצם גם היא זרוקה שם בקופסת הקרטון האיומה הזו, שכנעה אותי שעל אף שהזמן ממש אינו מתאים אנחנו הולכים לראות אותה.
החלטנו שרק ניסע לרעננה לראות אותה בבית משפחת האומנה....נסענו לרעננה....שם התגוררה הגורה עם עוד אחות אחת (מתוך השמיניה). האחות היתה חומה קטנה יותר פיזית וניכר כי היתה רגועה יותר....אף על פי...כמובן ששמרנו אמונים לזו שלשמה הגענו....
ראינו, התאהבנו ומיד לקחנו אותה......היה מוזר לבוא בלי וחזור עם גורה הביתה....
ההתרגשות היתה בשיאה....בכל זאת פעם ראשונה שאנו מביאים כלב הביתה.....
וכך בין אזעקה לאזעקה הבאנו את לונה....טוב לא ישר קראנו לה לונה...הוצעו מספר שמות. ובסוף זה השם שהכריע....אמרנו שלונה זה קיצור של לונטיק והיא היתה נראית קצת משוגעת....לימים כנראה שזו התנהגות גורית רגילה....
היו יומיים של אופוריה....לא משנו מלונה...ישבנו סביבה כל הזמן.....
מיד הבנתי שבין החלום הרטוב שלי על כלבה לבין המציאות יש קצת הבדל....
אני דמיינתי גור רך.....יושב עליי בנינוחות ומלקלק....
בפועל קיבלנו גורונת שובבה שלא ישבה לרגע, היתה עסוקה בלנשוך אותנו מהרגע הראשון ובלהרוס כל חלקה טובה בבית....
מודה....היו לי הרהורי חרטה....מה עשיתי? באמת אני רוצה את הדבר הזה בבית שלי....מחריב הכל? ספה, כסאות, משתינה בכל מקום....
אפילו איימתי עליה בימים הראשונים שאם היא לא תתנהג יפה אחזיר אותה לקופסת הקרטון שממנה הגיעה....כמובן שלא באמת התכוונתי....היה לי ברור שברגע שאתה מחליט החלטה שכזו יש לך אחריות על יצור חי גם אם לא תמיד הכל מסתדר לפי החלומות....
מאז עברו כארבעה חדשים וחצי.....אבל זה כבר לפרק הבא......
רשומות
