משחקים עם השמש...

את השעור השני דנה התחילה עם משפט חשוב מאד אך בעיתי מאד עבורי: " צלם צריך לדעת לבחור צילום אחד, ועל כן עליכן לעשות בחירה גם אם היא מוטעית. ואני בתור אחת שכל כך לא יודעת לבחור הבנתי שנכנסתי לברוך רציני. אבל חשיבה חיובית (לפעמים זה מצליח לי) הובילה לכך שהבנתי שחוף מלשלוט בפונקציות שונות במצלמה, אולי בסוף הסדנא אקבל שעור חינם לחיים והוא יכולת הבחירה. (כלל לא פשוט עבורי). לאחר השעור השני בסדנה של דנדושה76, חזרתי יותר נמרצת לקראת הכנת שעורי הבית, אולי משום שהנושאים שהיא בקשה היו יותר קרובים לליבי. כאשר היא דברה על תאורה אחורית... ואיך להסתיר את השמש עם אוביקט הצילום, הבנתי שאני מאד אוהבת לצלם כך, רק שעד היום לא קראתי לזה בשם. מיד כשהגיעה השעה הנכונה שעת בינערביים (השעה האהובה עלי ביותר של היום ) חמושה במצלמה ובדוגמנית שאוהבת לעשות פוזות מולה, יצאנו לחבוש את השמש. שמתי לב שככל שהשמש ירדה נמוך יותר כך התמונות נהיו מוצלחות יותר. וכך היה יותר קל להסתירה עם "האוביקט" בלי לרדת לזויות מוזרות של צילום. אז התמונה הפותחת את הרשומה מציגה צילום עם מקור אור אחורי, ודוקא אותה היה לי קל יחסית לבחור.... ולמה אתם שואלים.... משום שהרבה תמונות יצאו לי שחורות... כנראה שלא ממש הצלחנו להסתיר את השמש, או שיצאו קצת מעורפלות... שזה בסדר זה אחת מהתופעות שדנה אמרה שיוצאות כמו ערפל, אך בעיני זה גורם לתמונות לא להיות חדות יחסית. התמונה צולמהבמהירות 100, צמצם 7.1 איזו 400

הפעם היו לנו חמש משימות בשעורי הבית. השניה היתה שימוש באור מחלון (דהיינו לצלם בתוך הבית אך עם תאורה טבעית שנכנסת פנימה), דוקא את התמונות הבאות שאציג צילמתי בשעות הצהרים המאוחרות.. רציתי הרבה אור, אבל לא היו לי דוגמנים, אמנם היה דוגמן אחד בבית, אבל אחרי ששגעתי אותו עם להפריח בלונים בשעה 6:45 בבקר לפני בית הספר ( כי זו התאורה הטובה ביותר) לא היה סיכוי שהוא יסכים... ואפילו לא העזתי לשאול. אז החלטתי ללכת על אוביקטים דוממים, מה שאינני עושה בדרך כלל. אני בעד צילום אנשים או חיות. חיפשתי בבית את החדר הכי מואר עם התאורה שאני הכי אוהבת... נאלצתי לפנות משלחן הכתיבה את ערימת הבגדים הענקית שהיתה זרוקה לה שם, בכל זאת לא נעים ולא אסתטי במיוחד וגם לא מעורר השראה, הנחתי משקפיים שמצאתי על המדף איך לא עם נקודות לבנות על אדום.... בסוף עוד יחשבו שזה רק מה שיש לנו בבית... ממש לא. והתחלתי לצלם. פה כבר הבחירה קשה לי .....למרות שאני יכולה להתחכם ולהציג את תמונת המשקפים כמשימה נוספת והיא שימוש עם כתם צבע.... נתוני התמונה מהירות 80 צמצם 5.6 איזו 400

ואלו שתי תמונות נוספות שצולמו עם תאורת חלון.... הראשונה בשל התחתית קצת יותר מזהה את אוביקט הצילום ואילו השניה...קצת פחות... עוד אין לי מושג איזו אבחר. נתונים מהירות 259 צמצם 5.6 איזו 100

מענין אם הפרט בתמונה מזוהה???


אני יודעת שהנתוני צילום לא מענינים אף אחד, פשוט רשמתי אותם עבורי בכדי לזכור....

הלו דויילי 2

ההחלפה השניה אליה נרשמתי בקומונת פרידה ונומה היתה החלפת דויילי. אני חייבת להודות שעד להרשמתי להחלפה בכלל לא ידעתי שככה קוראים למפיות הללו, לא המקוריות הסרוגות ולא לאלו מהנייר. נמענת ההחלפה שלי היתה אמאענת אשר אינני מכירה אותה כלל וכלל. אמנם היה צירוף מקרים משעשע שבמפגש פורום שהתקיים בכפר הס עת החלפנו כריות ריחניות לארון, מכל הבנות שהיו בפורום והיו די הרבה, אמאענת היא זו שקיבלה את השקית הריחנית שלי.... אך כמובן שמפאת הסודיות לא אמרתי לה על זה כלום. ניסיתי לדלות אינפורמציה לגבי טעמה של ענת במפגש מבנות שמכירות אותה ונאמר לי " נראה לי שאתן באותו הראש ואל דאגה נראה שתקלעי לטעמה... עם זה יצאתי. חזרתי הביתה וחיפשתי קצת במחשב אמנם אין לה בלוג, אך נכנסתי לפליקר שלה שם למדתי כי היא חזקה מאד בתפירה ובבובות וולדוף ( מקווה שאייתתי נכון את השם), אי לכך החלטתי לשנות כוון ודוקא ללכת לכוון בו נראה לי שאין לה נגיעה, ושבכלל לא קשור לתפירה ובדים. הרעיון נהגה די מהר, משהו שקשור למסגרת. אני חייבת להודות שבשלב המעשי נתקעתי, התחלתי לעשות כמה נסיונות להפוך את הדויילי לשבלונה, הרעיון היה מוצלח, הביצוע בחלקו גם כן, אבל לא הצלחתי לקבל את התוצאה שהיתה לי בראש בשל בעיות טכניות ונטשתי את רעיון השבלונה. אחר כך החלטתי לשבץ את מפית הדויילי בתוך הפספרטו של המסגרת, בתחילה בחלקים די גדולים ושוב גזרתי וניסיתי.... לא הייתי מרוצה מהתוצאה ושוב התחלתי לחשוב על פתרונות אחרים. לבסוף הגיעה ההארה.... לגזור מתוך הדוייליס פרחים ואיתם לקשט את הפספרטו שעל המסגרת.

כבר בבחירת הכנת המסגרת היה לי ברור אלו תמונות אשים בתוכה. אלו הן תמונות ילדות של אימי מראשית המדינה עת היתה בין הילדים הראשונים של קיבוץ אי שם בצפון מעל קרית שמונה. כבר שנים כשאני מתבוננת לעיתים באלבומיה של אימי אני מודה לדודה הצלם, שההשאיר לה ולנו תמונות יפיפיות ששכאלו, שכלל אינן אופיניות לזמנו. בהתאם לתמונות המיושנות בגווני חום, צבעתי את המסגרות. אז אולי אתן לתמונות קצת לדבר....



מבט מקרוב, לפרחי הדויילי הגזורים ולנייר הקראפט ששימש כפספרטו.


כמובן שהבהרתי לאמאענת שהיא יכולה להשתמש בתמונות כפי שהן כתמונות וינטג', או לחילופין להחליף את הצילומים בצילומים אחרים כרצונה. לי בכל אופן יש חברה שתמונה של אימי מקשטת את הסלון, הרבה אחרי שהתמונה התקבלה.


שימו לב לאוברול ולקשר הנפלא שלו בגב, מה שלא רואים בתמונה הם מכנסי הבלון של האוברול, שממש חזרו לאופנה בזמן האחרון.

ומבט לעבר הישיבה "האלגנטית" ונעלי "השבת".

הלו דויילי

אתמול בערב הייתי במסיבה של קומונת פרידה ונומה בכפר הס. מדובר היה במסיבת סקראפ ועל אף שסקראפ הוא לא אחת מההעדפות הראשונות שלי ביצירה אפשר אפילו לומר שאני כמעט ולא מתעסקת בזה, שמחתי מאד לבוא, להכיר עוד פרצופים מאחורי הבלוגים והכינויים ( פרצוף אחד שסקרן אותי במיוחד), ובכלל סיבה למסיבה ליציאה... ולמידה....והשראה ליצירה. מכוון שהגענו באיחור אלגנטי של מחצית השעה, הגענו הישר לענינים, ואת ההחלפה שהכינה עבורי וולולו ונשלחה דרך עופרה הכנסתי לתיק בתחילה, במטרה לפתוח אותה כשיהיה יותר זמן אחרי שייגמר האתגר. מכוון שהלו"ז היה צפוף למדי (6 אתגרים), היה פרק זמן קצר מאד בו יכולתי לפתוח את העטיפה המקסימה (אני מאד אוהבת גמדים...) שכבר הוותה רמז דק לכך שאוהב את ההחלפה ולהציץ במתנה. וולולו הכינה עבורי במסגרת החלפת דויילי כיסוי לכרית בגודל 50 על 50. ואיך אני אנסח את זה ....היא פשוט קלעה בול. לא יכולתי לבקש עבורי מתנה יותר מתאימה. מה שהיה עוד נחמד במתנה שבכל פעם גיליתי עוד פרט ששבה את ליבי. החל מהבד האדום עם הנקודות, והשושנה (שבתחילה בכלל לא הבנתי שהיא רקמה אותה ביד, פשוט חשבתי שהיא לקחה מפית מוכנה, לקח קצת זמן עד שנפל האסימון (ואגב אני מאד מאד אוהבת רקמות ומאד מאד אוהבת שושנות) המשך במסגרת הדויילי שנותנת לזה מראה מיושן מקסים, המשך בכפתורי הקרושה הסרוגים..... ונחמד שבאור הבקר שלמחרת חיכתה לי עוד הפתעה, רק אז גיליתי שבד התכלת השקוף עליו נרקמה השושנה הוא בעצם עם נקודות לבנות (בלילה בכלל לא ראיתי את זה). אני קצת מצטערת שלא הראיתי את ההחלפה בחי לכל הבנות, זה נובע פשוט מביישנות , לא הכרתי הרבה מהבנות, וזה הכי לא אני לעמוד ולהראות לכולן. אבל המתנה כל כך שווה וראויה שאני קצת מצטערת שלא עשיתי כך. מיד כמובן בלילה כתבתי תודה ענקית לשולחת המתנה....ושאלתי אם היא קראה את העדפותי או הסתכלה בבלוג וכך הכירה את הטעם, או שסתם יש לנו טעם דומה מאד. כי היא כל כך קלעה, בכל פרט ופרט שהיא עשתה בהחלפה, ואני מאד בן אדם של הפרטים הקטנים, וזה גם לא כל כך פשוט לקלוע לטעמי.... אז אלפי תודות, וכפי שכתבתי לך, את לא צריכה להרגיש לא נעים שלא הגעת לאיקאה, מובן מאד בהתחשב היכן את גרה, ורק סיפקת לי תרוץ לנסוע לשם, וכבר על הבקר, שניים מילדי הודיעו שהם מצטרפים. כמובן שעל הבקר עת הבית קם, דבר ראשון הם שאלו מה הכנתי במסיבה וכסיפרתי שקיבלתי מתנה מקסימה ישר רצו לראות אותה והציטוט: "אמא זה כאילו את הכנת את המתנה, זה בדיוק מה שאת אוהבת" - אומר הכל. אז אמנם רציתי קודם לנסוע לאיקאה לקנות מילוי לכרית ואז לצלם.... אבל לא יכולתי להתאפק ומיד יצאתי עם המצלמה החוצה. הזדמנות נוספת לתרגל קצת עבודה על מנואל (צילום ידני), בתקוה שלא תצא מתסכלת. אז כנראה שהפריט עומד במקומו המשימה קלה יותר.... אמנם יצאו אי אלו תמונות לא מוצלחות, מטושטשות, אבל יצאו גם תמונות לא רעות. אז קצת תמונות בכדי לשתף בעבודה הנפלאה הזו... ואם בשעור צילום אני עוסקים אז אני רושמת גם את התנאים בהם צולמה התמונה עבור הלימוד שלי ועבור המורה....התמונה הפותחת צולמה במהירות 1/100 בצמצם 4.5 איזו 200.

התמונה שמלמעלה שמראה את הרקמה המדהימה ואת בד התכלת עם הנקודות צולמה במהירות 1/50 צמצם 5.6 איזו 200.

התמונה שמלמעלה צולמה במהירות 1/50, צמצם 6.3 איזו 200

ויסלחו לי השתיים זו שלמעלה וזו שלמטה, שקצת קשה לי למצוא אותן עכשו במצלמה ( היא עושה לי ענינים) אז הן תשארנה אלומות.... בלי נתונים....

התמונה שמלמעלה צולמה במהירות 1/125 צמצם 5.7 איזו 200

תקריב לכפתורי הקרושה המקסימים.... היה לי מאד קשה להגיע לחדות עם המצלמה...
התמונה שמלמעלה צולמה במהירות 1/60 צמצם 6.3 איזו 200
אז כבקשתך וולולו עשיתי בוק שלם לכיסוי הכרית ונהניתי כמובן בכל רגע, אם התמונות קצת דומות זו לזו זה בגלל ההתלהבות היתרה. אולי אחרי שאבקר באיקאה אראה את מקומה החדש של הכרית, בטח על אחת מהכורסאות בסלון, היא תתאים שם בול.... למרות שעל הבקר כבר מישהי חמדה אותה לחדר שלה, ואמרה אמא תקני שתי כריות ותעשי גם לי אחת בסגנון הזה....

נ.ב פחות מ24 שעות לאחר ששלחתי בדואר אקספרס את ההחלפת דויילי שלי.... קיבלתי תגובה שהיא הגיעה ליעדה. אז עכשו יש אישור לפרסמה... בקרוב....

שעורי בית בבריכה

השתתפתי בשעור הראשון בסדנת צילום אצל דנה בשישי בבקר. לבושתי הרבה אני חייבת לומר, כי על אף שאני מצלמת במצלמה לא רעה בכלל, עם עדשה טובה, אין לי ולו חצי מושג איך מצלמים במצלמה מלבד מצב האוטומט. עד היום יצאו תמונות די טובות ולמרות שלא היתה לי כלל שליטה עליהן, מלבד קומפוזיציה או בחירת אוביקט הצילום, לא טרחתי ולו פעם אחת לקרוא את מדריך ההוראות. כשדנה ביקשה שנביא את המדריך עימנו לקח לי זמן רב לאתר אותו בבית. חזרתי נלהבת מהשיעור מחד כל כך הרבה דברים חדשים.... ומתוסכלת מאידך כמה גדול הפער בין מה שיודעים לבין מה שהייתי רוצה לדעת... אבל צריך להתחיל מאיפשהו לא? עד לאותו בוקר כל כך לא הכרתי את מצלמתי, עד רמה שאפילו לא ידעתי כיצד מנטרלים את הפלאש, ולכן נמנעתי לחלוטין מצילומי פנים (שונאת את הצילומים עם הפלאש). חזרתי מלאת מוטיבציה מהסדנה....ולחצתי על המצלמה אותם אחר הצהרים, ללא הרף. בדיוק באותם אחר הצהרים הגיע הצמד חמד ( שהוזמן מראש כמובן), לחגיגת קישוט עוגת יומההולדת שנערכה ביום למחרת. זה הזמן לספר, כי כמו חגיגות פורים, גם בנוגע לימי הולדת.... ישנה התחגגות לקראת המאורע שכוללת הכנות לרב ועיצוב עוגה בנושא יומההולדת. חשבתי שאמנם כמעט ואין לי חלק בעיצוב העוגה השנה מלבד קנית הקישוטים ואפיה של העוגה הבסיסית (שגם זה נחסך ממני השנה, הבנות אפו לבד). לפחות אתרום את חלקי בצילומה, כאשר תוך כדי איישם דבר או שניים ממה שלמדתי בסדנה וכך אכין גם את שעורי הבית. יום ההולדת השנה היה בנושא משחקי מים, אז כמובן העוגה צריכה להיות מעוצבת בהתאם. צמד החמד קיבלו הוראות כיצד צריכה העוגה להראות (ולא אני נתתי אותן כמובן.....). בכלל אכתוב איזה יום, רשומה רק על עוגות יום ההולדת שיצאו מבית היוצר של משפחתינו. היה כיף גדול....לשבת ליד השלחן ולחזות בעוגה הנוצרת..... כל דיירי הבית השתתפו בהכנות, מי בעשיה, מי בצפיה בלבד, ומי באכילת הקישוטים שעל השלחן. אפילו בתיה הסתובבה סביבי השלחן וחיכתה אולי יפול איזה ממתק.... כשסוף סוף העוגה היתה מוכנה, יצאתי חמושה במצלמה לצלמה. עשיתי נסיונות לרב, פתחתי צמצם, סגרתי אותו, שיניתי מהירות....ורצתי מיד למחשב לצפות בתוצאה.... כאן עשיתי טעות וכהרגלי... לאחר שהעברתי את התמונות לתיקיה, מחקתי אותן מכרטיס הזיכרון. ויחד עם מעשה זה נמחקו כל הנתונים החשובים של גודל הצמצם והמהירות. אז אמנם נותרו תמונות יפות, אך ללא נתונים. מה שאומר שאין לי עדיין שעורי בית כמו שרציתי.. ואאלץ לצלם שוב (בינינו זה לא עונש כזה גדול בשבילי).

אז כמה זוויות צילום של עוגת הבריכה.... כל העוגה אכילה למעט מעקה הבטיחות של סולם הבריכה, שעשוי מקשים של איקאה. הבסיס של העוגות הוא תמיד עוגות שוקולד (שתי עוגות עגולות במקרה זה), כשהגדולה היא לנסות ולהשתמש כמעט בכל החלקים של העוגה על אף שחותכים אותה.

שימו לב לשלבי הסולם העושיים מופלה .....

האנשים המשתכשכים במים עשויים מבישקוטים שימו לב לכובעי הים שלהם.....ולעיניים....

מפית דויילי שהוסבה לשימשיה להגנה מפני השמש.... (לקראת חלפת הדויילי הצטיידתי במלאי דוייליס במגוון סוגים) עם המפית קרתה טרגדיה קטנה ,תוך כדי הדלקת הנרות.... ביום ההולדת עצמה המפית עלתה בלהבות ונשרפה כך שהעוגה יצאה מהבית עם מפית דויילי שחורה וכמעט שרופה כליל והילדים זכו לראות את העוגה עם חצי שמשיה שרופה, דבר שיכול היה להיגמר בקרב חלק מכוחותינו בתסכול ובכי רב, אבל החלקנו אותו....למזלינו.

רגע החיתוך של העוגות הללו תמיד קשה לי מאד... הן כל כך יפות ומושקעות שקשה לעשות את הצעד הזה ולהחריבן. כמובן כמו בכל יומהולדת, כל הילדים עומדים מסביב ומבקשים.... אני רוצה את החלק מהבריכה עם הדגים, אני רוצה את הדשא, אני את הגדר, מזל שאף אחד לא רצה לאכול את השמשיה....או את המעקה...

עזית הכלבה הצנחנית ובתיה הכלבה הטיפולית

מזה זמן רב אני שומעת על בסיס יומיומי את הנדנוד הבלתי פוסק בכל שעות היממה כמעט: "אמא אני רוצה כלב".

את האמת, גם אני בעד היצורים המופלאים הללו בתנאי שיהיו גדולים , שעירים, נחמדים , שובי לב ושלא יעשו פיפי בבית.

אבל המשפחה שלנו נחלקה עד כה ל 3 מחנות: אלו שרוצים ומנדנדים בלי הרף ורק מחכים לרגע שיוכלו ללטף ולהשתולל איתו מבטיחים הבטחות לרב: אני אצא איתו לטייל, אני אאכיל אותו, אני אסדר את המשחקים שלי בסלון כל יום.... רק תרשי כלב.

אלו שמתנגדים ומאיימים שהם לא יצאו מפתח חדרם, ומבכים שהחופש יילקח מהם משום שמפלצת גדולה ושעירה תרבוץ בפתח הבית ותאיים עליהם, ואלו שנמצאים במחנה הניטראלי שאומרים: תחליטי את שהרי ממילא (על אף כל ההבטחות....) עליך תיפול כל האחריות.

והנדנודים הללו החזירו אותי כמעט 30 שנה אחורה לשנות ה70 העליזות (נשמע שאני כבר מה זה עתיקה...אמאלה), שנים שגם אני ישבתי לאימי (שפוחדת פחד מוות מכלבים) על הוריד ונדנדתי: "רוצה כלב, רוצה כלב...". אבל אימי עשתה שתי טעויות פתאליות: האחת: שנים גרנו בבית משותף בעיר בקומה רביעים בלי מעלית, והיא שלא חשבה כנראה שאי פעם נעבור לבית פרטי, הבטיחה... בוילה... השניה: עברו שנים בגרתי קצת (לפי ההתנהגות באותה העת כנראה שלא יותר מדי) ו.... עברנו לבית פרטי (אז אין תירוץ לא?) ושוב נדנדנו אחי ואנוכי: "רוצים כלב, רוצים כלב" ואז היא עשתה את הטעות הפתאלית השניה ואיימה:"זה או אני או הכלב..." ושנינו, נשמות טהורות וטובות המוקירות תודה על טיפולה המסור צעקנו באטימות: "כ ל ב ". וכך הגיע אלינו דיוק, גור רועה גרמני יפיפה.... שנפטר בגיל שנה ממחלה לצערינו הרב....

וחזרה לשנות האלפיים...וכבר חודשים שאני משוטטת באתרים של אגודות של בעלי חיים מחפשת את כלבת החלומות. ומתלבטת (הכי אני אוהבת להתלבט), גור או בוגר, סוג כזה או סוג אחר, כהה או בהיר, הדבר היחידי שלא התלבטתי עליו זה הגודל הסופי....גדול. וכבר כמעט כמעט שהבאנו וברגע האחרון קיבלנו רגליים קרות, חשבנו שאולי זה לא נכון לעשות את זה למחנה המתנגד, ועל אף הכוונה הטובה להוציא את הפחד, נגרום לתוצאה הפוכה...ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה ואמרנו: "תנו לחשוב על זה" ובבקשה בלי לנדנד אחרת לא יהיה בטוח כלב..."

ולכן.... כשצמד החמד (הנה שוב ההקשרים לרשומות אחרות...)הודיע שהוא טס לברלין, אמרנו: אנחנו נשמור על "בת הדודה" הרי היא מהמשפחה לא? והם היססו, פחדו אולי שבת הדודה לא תתנהג כיאות ולא נאהב אותה יותר וניקח ממנה את תואר המשפחה נאצל "בת הדודה". (זה מה שקורה שאין מספיק בני דודים הולכים על שתיים).

וביקשו : תעשו "הליכת מבחן" על משקל נסיעת מבחן, לראות אם זה מתאים לנו... ועשינו הוצאנו את הבתדודה לטיול של בוקר שאחריו החלטנו.... לוקחים.

דוקא 6 ימים עם בת הדודה בתיה יהוו אבן בוחן למה שיקרה בהמשך (כך אני רוצה להאמין...). כך נוכל לראות כיצד מסתדרים, מי מקיים את הבטחותיו (לטפל בה), מי מממש את איומיו (לא להתקרב אליה ולא לצאת מהחדר). ובכלל הרי ברור שהכי טוב יהיה לה אצלינו שאוהבים אותה, משפחה לא?

וכך בשבת אחר הצהרים, הגיעה אלינו בת הדודה בתיה שזהו שמה ביום חולין, ואילו ביום שבת וחג זוכה לכינוי החגיגי בת אל. ולמה אתם שואלים משום שהיא נמצאה עזובה על מפתן ביתם של צמד החמד בהיותה בת חודשיים כאילו מישהו שם למעלה שלח אותה אליהם.

חמושה בחגורה חגיגית חדשה לכבודינו, עם המרבץ המפואר מהקורדרוי הזהוב שנתפר כמובן עבורה- אפילו בגווני פרוותה, עם צעצועים: עצמות לפינוק, עם קופסה מלאה צ'יפורים (הסבר בהמשך), אוכל כמובן והכי הכי חשוב.... מחברת הוראות הפעלה באורך של מגילת העצמאות, עם תמונות כמובן והרבה הרבה הומור. והרי לפניכם כמה ציטוטים נבחרים מחוברת ההוראות:".......כמו שכולכם יודעים, בתיה הינה כלבה נהדרת, חכמה, טובת לב ויפת מראה.......יחד עם זאת ובעיקר לקראת הבת דודה החדשה, כדאי שתכירו כמה מההרגלים שלה ושל חבריה ההולכים על ארבע.............אחרי סיבוב טיול אפשר לצ'פר את בתיה בחטיף. מלבד הביסקוויטים שלה, היא מאד אוהבת ירקות (גזר ממממ....) ובעצם כל דבר. אפילו קקי של חתולים. לא כדאי לתת לה שאריות אוכל שלכם, אלא להיצמד לאוכל המיוחד שלה. חשוב לה לשמור על גזרה חטובה........ בנוסף אפשר ללחוש לה מילות אהבה, לספר לה סיפורים, לשתף אותה בסודות וכדומה. היא אשת שיחה טובה ויודעת להטות אוזן".

אני מקווה שמי שקורא מבין שהכל נאמר בהומור כמובן.... ואין צורך באשפוז כפוי של חלק מבני המשפחה.

מכיוון שקיבלנו "חוברת הוראות הפעלה" מאד מדויקת, השתדלנו להיצמד לכללים ואני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שאני קוראת חוברת הוראות כלשהיא.

הימים במחיצתה של בת הדודה נתגלו כנעימים במיוחד, היקיצות בבקר היו קלות ומהירות ( מיד רצו לבדוק מה איתה), ישבנו לאכול במחיצתה את ארוחת הבקר מתחת לפרגולה, טו נו אנחנו אכלנו, היא הרי שומרת על גזרה חטובה...., בתיה זכתה לברך בברכת בוקר טוב את כל ילדי המושב העולים להסעה ואף קיבלה את פניהם בשובם הביתה בצהרי יום. כשהשמש יקדה בשעות הצהרים, העבירה את זמנה איתנו בבית הממוזג והקריר, כשעיקר תשומת הלב שלה היתה מופנית כל הזמן למוקד הפעילות וההתרחשות במטבח- שמא יפול איזשהוא פרור על הרצפה.

גילינו בבתיה סגולות נפלאות היעילות מאד בכל בית: תחליף למטאטא: אין צורך לטאטא, בתיה ביצעה את מלאכת ליקוט הפרורים מצוין כולל שטיפה בצורת ליקוק (חבל שהיא לא מלקטת את שערות הפרווה של עצמה אז היא היתה ממש מושלמת....). בתיה היא שילוב של שני אביזרי נקיון חשובים.... מטאטא ושואב אבק....מהזן החדיש והמהיר ביותר. מהרגע בו היית שואל באינטונציה המוכרת רק לה:" בתיה.... רוצה לאכול? ועד לרגע בו לא היה זכר לאוכל בצלחת לא היתה עוברת חצי דקה ( ואני לא מגזימה...).

במהלך השבוע אימנו את בתיה להיות כלבת קרקס מצטיינת בעלת זינוקים מרשימים ויופי של תיאום בין עין פה ( כמו קשר עין יד), איך עשינו זאת אתם שואלים? היינו זורקים לה ענבים והיא היתה תופסת... (הרבה ענבים...). אמנם כאמור השתדלנו לשמור על ההוראות אבל פה ושם עיגלנו פינות, כל שעה בערך אחד הילדים היה שואל: "בתיה.... רוצה צ'ופר?), כי פשוט נהנו לראות כמה היא קשובה לנושא. כך קרה שבתום ביקורה של בתיה, קופסת הצ'ופרים נותרה כמעט ריקה (וכנראה זו לא היתה הכוונה של הוריה של בתיה). בצהרים היינו מצ'פרים אותה בגזרים חתוכים (כשסיפרתי על כך לעגו לי שחתכתי לה את הגזרים)

אבל.... הסגולה הכי הכי מרשימה שהתגלתה בבתיה (כי חלק מהסגולות האחרות כבר הכרנו עוד קודם בבית ההורים) היא...היותה כלבה טיפולית. עבר פחות משבוע מאז שהיגעה אלינו (זה קרה אפילו אחרי יום אחד) ומחנה הנרתעים והפחדנים, ממש כמו שהיה כתוב בהוראות ההפעלה, מצא אצל בתיה אוזן קשבת והיה יושב לצידה, אפילו מלטף אותה, משוחח איתה קלות (שיחות חולין) ואפילו הסכים לשהות במחיצתה באותו הבית, לא קשורה , היה המאמן הראשי בלזנק ולתפוס ענבים במטבח ו....אפילו שקל לפתח בבתיה קריירה מוסיקלית של זמרת אופרה אחרי שהיתה יושבת לצידו ומקשיבה לנגינה בפסנתר ולשירה העריבה (טוב נו רב הזמן כאמור היא היתה קשובה בעיקר למה שנעשה במטבח אבל היו אי אלו רגעים של רגיעה...).

שמחנו מאד שהצמד חמד חזר (כי פשוט התגעגענו), התעצבנו מאד לחזור בשישי אחר הצהרים אחרי יום הולדת ולגלות שבתיה חזרה "להוריה הביולוגיים"... אפילו שאמרנו שאנחנו מוכנים לאמץ דוקא את בתיה... לא כל כך עזר לנו. נאמר לנו" " היא שלנו אתם רוצים קחו אחרת..... אבל אנחנו רוצים דוקא אותה...)

ומה הסקנו מכל ההתנסות הזו? שנראה לי שכלב זה רעיון מצוין, עבור כולם, שיביא הרבה שמחה הביתה, ואולי גם אנחנו ניקח אלינו כלבה טיפולית... יש עוד מישהו או יותר נכון מישהי שהיא תוכל לעזור לו.....זה הזמן (די לחכימה ברמיזא)

וכן... כמובן שביקשתי את רשות הוריה של בתיה לפרסם את תמונותיה.... בסדר, אמר אחי רק לא בעירום.....

וקצת תמונות שצילמתי את בתיה....

זקופת אוזניים.....

עושה התעמלות... פה היא קצת סיגלה התמתחויות של חתול....


3 התמונות הבאות מראות את סגולותיה כשואב אבק.... שואבת את האוכל...


כאמור שום דבר לא מעניין אותה כשהיא בזמן האוכל (עניין של שניות)





כלבה מצוינת......

פה קצת בפוזיציה של עזית הכלבה הצנחנית, מהתמונה הזו בא לי הרעיון של שם הרשומה.... למי שלא מכיר עזית הכלבה הצנחנית היתה גיבורת סדרת ספרי ילדים שכתב הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור בשנת 1969 ואייר נחום גוטמן. הספרים הללו בעיקר הראשון זכו להצלחה גדולה ועובדו להצגת תאטרון ולסרט קולנוע " עזית של הצנחנים" בבימויו של בועז דוידזון- סרט שאני זוכרת עד היום.

אז מכאן הכותרת... עזית הכלבה הצנחנית ובתיה (בת אל) הכלבה הטיפולית...

ענינים שבלב

ישנו משחק קופסא לגילאי שנתיים שלוש שהייתי משחקת עם ביתי הבכורה.... הוא נקרא "מה הקשר" יש בו זוגות רבים של כרטיסים, כאשר בין כל שני כרטיסים יש משהו מקשר, לדוגמא שקע ותקע, פטיש ומסמר, אגרטל וזר פרחים, הגה ומכונית ועוד קשרים רבים ומגוונים, שאני בכלל לא בטוחה שפעוט יכול כל כך מהר להבין אותם. ולמה אני בכלל נזכרתי במשחק??? משום שהייתי יושבת ומשחקת איתה במשחק הזה הייתי תוהה לעיתים על הקשר בין החפצים והייתי כבר די גדולה ( בטח יותר משנתיים שלוש) וגם בבלוג שלי ישנם לרב קשרים בין הרשומות, כל מיני קשרים, חלקם רעיוניים וחלקם ממש נראים לעין, ובטח גם אליהם לא תמיד שמים לב ותיכף אסביר את כוונתי. כשנתבקשתי מחברה טובה שעבור ביתה תפרתי את בובה אלמה (הנה סוג של קשר רעיוני מהרשומה על בובה אלמה לרשומה הנוכחית), לעזור לה בהכנת מתנת תודה עבור שני הרופאים שטיפלו בביתה (האחד ליווה אותה מלידתה והשני המנתח) כמובן שמיד קפצתי על ההצעה. מלבד המתנות שהיא הביאה לכל רופא בנפרד (שאינן קשורות אלי) הרופא המטפל, והרופא המנתח, הועלה רעיון שהוצע על ידי הרופא המטפל, (כשנשאל מה היה רוצה?) להביא קלסר ובו הם כהורים יכתבו את לבטיהם, חששותיהם, מסקנותיהם, ובעצם כל שעולה בדעתם בנוגע לניתוח....הרופא בטח סתם התכוון לקלסר פשוט ובתוכו דף נייר שיהווה את הסיפתח לעוד רשמים נוספים של הורים אחרים. החלטתי על אותו משקל של עטיפת המחברות, לעטוף הפעם קלסר.... ומכיוון שמדובר פה בשני רופאים גברים, שלא נראה לי שפרחים ונקודות ידברו אליהם, ידעתי שעלי להכין הפעם משהו יותר סולידי ושקט עם צבעים של בנים. ומכיוון שבדיוק בדיוק גמרתי את שקית הבד שטסה לברלין ואהבתי מאד את התוצאה, החלטתי ללכת על הקו המקשר הזה ( הנה הקשר הנראה לעין בבדים נקרא לו), החלטתי אפילו לבחור את אותם בדים. אמנם במסגרת התאהבותי ברקמת האיקסים ( הקשר לסינר של עליסה בארץ הפלאות)מאד רציתי לרקום באמצע, רופא עם סטטוסקופ, ילדה שמחזיקה איך לא בובה (בובה אלמה זוכרים?).... אך הזמן דחק, וניתן לי דד ליין , כך שנאלצתי למצוא פתרון קצת מהיר יותר התפשרתי על הטבעת אותיות. חשבתי וחשבתי גם לבד גם עם חברתי איך נקרא למחברת/קלסר, היא הציעה מחברת הורים ואילו לי קפצו פתאם שני רעיונות: "מתקני הלבבות" ו"ענינים שבלב" . השני דיבר אלי יותר משום שיש בו כפל משמעות: גם הרהורי הלב של ההורים העומדים בפני ניתוח כל כך גורלי עבור ילדם, וגם שני הרופאים הללו הם קרדיולוגים והענינים שהם עוסקים בהם ומנתחים אותם קשורים איך לא בלב. כך שאחרי השיחה עם חברתי בטלפון ידעתי שעל המחברת תהינה כתובות שתי ההצעות גם יחד שלי ושלה," ענינים שבלב מחברת הורים". מכיוון שסיימתי את התפירה ממש ברגע האחרון, צילמתי תמונות בודדות ומיד התקשרתי לחברתי שתבוא לקחת את הקלסר. אז הרי התוצאה, ושמעתי שהתקבלה בהתפעלות. והלוואי והקלסר ההזה יכול היה להישאר ריק ( משמע כל הלבבות נ היו תקינים) ואם לא אז לפחות שהקלסר הזה יוכל לעזור לעוד הורים רבים המתחבטים בשאלות קשות לפני ניתוח כל כך מסובך ועתה יוכלו לקרוא מהורים שכבר עברו את החוויה המפחידה הזו. ואכן מגיע לשני הרופאים הללו שמטפלים יומיום ומתקנים לבבות קטנטנים וגם קצת יותר גדולים ועושים כזו עבודה קשה , מפחידה ומקודשת. אז עוד שתי תמונות מקרוב...

מחברת שיטוטים שרטוטים והמלצות - לפתוח רק בעת טיסה

האמת שכבר הרבה זמן אני מסתכלת על הפנקס שהתקבל באיזשהו כנס של שיניים וחושבת על הפוטנציאל הטמון בו: בספירלה העבה, בקרטונים הקשיחים של הכריכה, רק חבל שעל הכריכה ועל כל הדפים מודפס לוגו ענק של חברת שתלים ( לא עציצים.... אלא שיניים) על כל הדף כך שאי אפשר לחתוך את הפנקס, כי אז ישאר פנקס קצר מדיי...
(אם מבינים למה כוונתי...)


תמיד אהבתי ניירות יפים וכל הנגזרות שלהם, אבל בטרם שיטוטיי בבלוגים ישראלים ובטרם הכרתי את החנות של נתנאלה ובטרם לכתי לשתי סדנאות עיצוב בנייר אצל קרן פרפרים, התעסקתי אך מעט בנייר כשעיצבתי 2 אלבומים גדולים: האחד לאימי ליום הולדתה ה- 60 והשני לביתי הבכורה לבת המצוה.

הכיף בשיטוט בבלוגים שכנים הוא הרעיונות שאת סופגת וההשראה שאת מקבלת מהם, שתיכף ומיד מדגדג לי באצבעות להכין משהו שיתאים לצרכיי ( או צרכי אלו שאני מכינה עבורם) ובטעמי שלי כמובן.

מי שעוקב אחר הבלוג שלי מתחילתו, כבר נתקל במעשיות על " צמד החמד" הלוא הם אחי הצעיר וחברתו האהובים עלי במיוחד. העוזרים ומלווים אותי לעיתים בעניני תחפושות, עוגות בפרט ובעניני עיצוב בכלל שהרי זה מקצועם.

דוקא להם, להבדיל משאר בני משפחתי וחבריי, בשל "כשרונם" הכי קשה לי להכין מתנות- הבקורת העצמית שלי (שצריכה ריסון כל הזמן אבל במיוחד איתם), פשוט משתקת אותי ולרב אני קונה להם מתנות בחנות.... כן כן.

כשהתברר לי לפני זמן מה שהצמד טס לברלין למספר ימים - אמרתי לעצמי שאני חייבת הפעם להכין משהו. שהפעם זה לא ישאר בגדר מחשבה ותכנון בלבד.

עוד אנקדוטה נחמדה הנוגעת לצד חמד ולחו"ל: ב 3 היעדים האחרונים בהם בילינו כזוג בערים תוססות ומדליקות כמו אמסטרדם, ברצלונה ולונדון בשנים האחרונות - יצא שצמד החמד ביקר בהן עוד לפנינו, ולכן בכל פעם ערב לפני הטיסה קיבלתי לידיי מעטפה חומה מאוירת כפי שרק הם יודעים לאייר ועליה כתוב: " לפתוח רק בעת הטיסה". וכך בשניה שבה גלגלי המטוס מתנתקים מהקרקע, אני ניגשת בחגיגיות ובהתרגשות רבה לתיק ושולפת את המעטפה החומה. ומה במעטפה החומה אתם שואלים? מספר דפים לבנים ועליהם המלצות וכתובות בכל הנושאים הקשורים באותה עיר: מוזאונים, מסעדות, בתי קפה, חנויות עיצוב, חנויות בכלל, אתרים שווים , תערוכות, סתם אזורים שכיף לשוטט בהם-כשהכל מלווה בציורים קטנטנים שקשורים כמובן לכתוב וצבועים בצבעי עפרון. חגיגה אמיתית לעיניים. וכך אנו מוצאים את עצמינו משוטטים בעיר זרה, ומלבד עכבר העיר, לונלי פלנט ומדריכי תיירות מקומיים אחרים, אוחזים גם במעטפה החומה ( האורים והתומים שלנו) ממנה אנו שולפים המלצות נפלאות.

וכך ששמעתי על נסיעתם לברלין ידעתי שזה הזמן להרוג כמה ציפורים במכה: האחת , סוף סוף לגמול להם ולהכין להם מחברת שבה יוכלו לכתוב את כל הרשמים שלהם מהעיר. השניה , כך אוכל סוף סוף להכין להם בלי להתחרט ברגע האחרון. השלישית, סוף סוף הפנקס בעל הפוטנציאל יהפוך למימוש. הרביעית, סוף סוף אוכל להכין מחברת מטופלת כפי שרציתי להכין זה זמן מה.

עוד לפני שהתחלתי לתכנן את המחברת, חשבתי אילו פונקציות היא צריכה להכיל, בסופו של דבר חילקתי אותה ל3 חלקים: חלק ראשון ובו דפי שורות, לכתוב רשמים באופן כללי, חלק שני מחולק לפי נושאים: מוזאונים, תערוכות, מסעדות, בתי קפה, חנויות, וכל מיני, כאשר כל חלק שכזה מכיל דף כותרת צבעוני ועליו אפשר לעשות רשימה של 5 המוזאונים שאהבתי במיוחד, או חנויות, או תערוכות ושני דפים חלקים לכתוב יותר בפירוט ולאייר, חלק שלישי, מכיוון שאחי כל חייו מסתובב עם מחברת סקיצות, בחלק הזה ישנם דפים חלקים לאיור חופשי. כמובן שהכנסתי כמה מעטפות ( איך לא, חומות כמובן) לאיסוף, כרטיסים למיניהם ובכלל לאיסוף כל מיני דברים למזכרת. מה שעוד הנחה אותי בתכנון ועיצוב המחברת הוא טעמם של צמד החמד שהוא מינימליסטי ובכלל מקווה שאכן קלעתי לטעמם והם יעשו במחברת שימוש. אז אחרי כל כך הרבה דיבורים היגיע תורן של התמונות. בתמונה הפותחת את הרשומה הכריכה הקדמית.

פרט מתוך הכריכה הקדמית של המחברת.

מבט אל החלק הראשון של המחברת , עם דפי השורות לכתיבה חופשית.

ועוד מבט....

כאן יוכלו להכתיר את עשרת האתרים האהובים עליהם במיוחד.....

בסוף החלק הראשון מעטפה חומה לאיסוף כלמיני....רעיון הדויילי היגיע מהחלפה שאני משתתפת בה כשהנושא הוא עיצוב בהשראת דוייליס, כך הדוייליס היגיעו אליי בכלל לתודעה, הרעיון להחלפה אמנם רק בחיתוליו ולא קשור כלל למחברת הזו אבל בכל זאת בשל המודעות אליהן הכנסתי דויילי.

פרט מהחלק השני של המחברת, לדוגמא מוזאונים, להכתיר את השווים ביותר לטעמם...

והדפים החלקים שיעסקו בנושא המוזאונים.

זו כותרת החנויות לדוגמא.... הרקע המדהים בו השתמשתי לצילום המחברת הוא שאריות סמרטוט הרצפה בו השתמשתי להכנת ידיות הסלסלה מהבד. (ברשומה מתנה ליום הולדת 50)

מעטפה לכל מני דברים בסים החלק השני.

החלש השלישי, בו יצוירו הסקיצות....

וכך נראית המחברת מצידה האחורי...

עוד פרט לכריכה האחורית.....

ותודה לך נתנאלה , עזרת לי מאד.

וכדי שהמחברת חלילה וחס לא תתקמט בתיק בטיול....במסע הקשה והמפרך בן ה5 ימים, תפרתי להם שקית בד תואמת, עליה רקמתי את המילה ברלין ( אחרי רקמת עליסה בארץ הפלאות על הסינור.... ראיתי כי טוב אז החלטתי להמשיך) .יש תמונה בתחילת הרשומה.... (תמונה מספר 4 מההתחלה) התמונות של הרשומה הפעם בסדר קצת לא הגיוני... פשוט קודם כתבתי את הרשומה עם התמונות של הפנקס ורק לאחר מכן תפרתי את השקית בד.... אבל כשמעלים תמונות חדשות הן תמיד מתמקמות להן בתחילת הרשומה... חלק הצלחתי להזיז למטה וחלק לא ( כן, כבר הדגשתי את יכולותי הטכנולוגיות המוגבלות...) אז ככה נראית השקית ועוד מבט קרוב יותר.... ואיך המחברת נראית בתוך השקית אפשר להסתכל בתמונה 2 מההתחלה.

עכשיו מה שנותר הוא לחכות בסבלנות עד לתאריך הטיסה של צמד החמד ( לא נורא רק עוד שבוע לחכות.. הרבה זמן כשאת כבר ממש רוצה לתת את המחברת) , לבוא לתת נשיקת דרך צלחה ולתת להם אני הפעם מחברת חומה, בתוך שקית בד חומה ( יש תמונה של זה בתחילת הפוסט), עם מעטפות חומות בתוכה, בתוך עטיפה חומה שעליה כתוב לפתוח רק בעת טיסה ( התמונה הראשונה של הרשומה), בלי המלצות, כי עוד לא הייתי שם, אבל עם הרבה דפים לכתוב את המלצותיהם, וגם קצת לצייר ונראה לי שאולי יעד הטיסה הבא שלי יהיה ברלין??? ומה אני קיבלתי בתמורה??? אתם שואלים מלבד הכיף הענק שבנתינה... אני קיבלתי את בתיה ל5 ימים עם הוראות הפעלה... ומי זו בתיה??? זה כבר לסיפור אחר.....