תבונת כפיים

פעם כשהיתה חגיגת יומהולדת לילד מהגן היינו יורדים למטה עם אמא לרחוב לחנות השכונתית וקונים בה מפית מרובעת לבנה עם הדפסה לקינוח אף או ספרון ריבועי מתנה בגודל של 10 על 10 בכריכה רכה. לובשים את החולצה החגיגית היחידה שיש לנו בארון ואצים רצים בהתרגשות ליומהולדת. היומהולדת היתה נחגגת לרב בסלון של ילד/ילדת היומהולדת, היינו עושים תחרות השחלת נר לבקבוק זכוכית שקשור לנו למתניים ועוד משחקים בסגנון, שותים קצת פטל אוכלים קצת ממתקים והולכים הביתה עייפים ומרוצים. 

היום אין כמעט יום הולדת בלי מפעיל ופירוטכניקה ולא חשוב באיזה גיל. 

המתנות הצנועות והקטנות ששימחו כל כך את ילדי יום ההולדת הוחלפו בשקיות פלסטיק גדולות שניקנו תוך כדי שיטוט בקניון, וילד /ילדת היומהולדת כבר גמרו להתרגש מזמן משפע הקופסאות או השקיות המחכות להם בסיום היומהולדת. 

שפע הגירויים הללו מסביב כבר גורמים להם לא להתרגש מכלום. עם מה כבר אפשר להפתיע???

ומה עם ה"חגיגה" (בהא הידיעה), כשילד או ילדה מגיעים למצוות???

אני את שלי חגגתי בחצר גן הילדים בו ביליתי בשנות ילדותי כשהייתי בת 3-4 (עם פטל, ממתקים ושירי דיסקו מתנגנים ברקע). 

פעם קבלנו ספרים במתנה.

ומה היום? היום אמא/אבא מכניסים שטר כסף או צק למעטפה ורצים מהר להספיק להביא את הילד/ה להסעה שתיקח אותו/ה ואת שאר הילדים לאולם הארועים. שלא יפסידו את ילדת בת המצווה יוצאת  מהצדפה, או יורדת עם חוטים מהשמיים. 

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני מתגעגעת לפשטות, לימים בהם התרגשנו מכל מתנה שקבלנו. לימים בהם התרגשנו מהציפייה לבגד חדש שייקנו לנו. שלא לדבר על כאלו שתפרו לנו במיוחד....לדוגמא שמלת יומהולדת. 

עכשו תבינו את ההתרגשות שלי מהספר הזה שהביאו לי אימי או אחי (פשוט לא זוכרת) אחרי שנתקלו בו בבית הוריי. 

"תבונת כפיים" שמו, 1+10+100 משחקים, שעשועים, חפצי נוי ותועלת. לחגים, למתנות, ללימודים, לשעות הפנאי למשק הבית. (כן כן כל זה כתוב על הכריכה עם עוד צילומים...תראו בהמשך בעצמיכם) בעריכת מרגלית עקביא, הוצאת ספרים נ. טברסקי, חברה בע"מ. נדפס בישראל בנובמבר 1956. 

בספר כתובה הקדשה: איריס במלאת לך י"ב שנים שאי ברכתינו עלי והצליחי מאחלת משפחת בנרף"

 ההקדמה....

איריס זו אמא שלי ואת הספר הזה היא קיבלה כמתנת בת מצווה מחברים טובים של המשפחה. מתוך דפדוף בספר נראה כי הודפס בשנת 1956, משמע היה ספר עדכני וחדשני לתקופתו. (חם היישר  מבית הדפוס)

אני מתגעגעת לשפה המליצית משהו, לימים בהם לשפה הכתובה היה הרבה כבוד. שימו לב מה כתוב בהקדמה : "התשוקה ליצור בידיים היא יצר עמוק הטבוע בנו מגיל צעיר ביותר. ניטיב לעשות איפוא, אם נלמד לכוון תשוקה זו למסלול של עבודת כפיים נבונה, מועילה, מהנה ומפנקת גם יחד. כי הכנת צעצוע או כלי משחק גורמת לנו עונג לא פחות מקנייתם והשימוש בהם. עונג רב הוא ליצור דבר מפסולת. מתנה עשויה בידי נותנה ערכה רב ממתנה קנויה. 

זו היא מטרתו של אוסף זה: לשמש מקור מוסמך של ידיעות והסברות למלאכת כפיים יוצרת. העבודות המתוארות באוסף זה ניתנות לביצוע בחברה או ביחידות ומחומרים זולים ביותר או חומרים שאפשר להשיגם חינם ממש. 

תקופתינו היא תקופת "למידה תוך כדי עשייה" וילדינו קונים את תבונת החיים מתוך תבונת הכפיים. יתרום נא ספר קטן זה למשאת נפשם הגדולה של מחנכי הדור בתחומו הצנוע." מ.ע. (מרגלית עקביא)

אז לכל בנות ובני דור "היוצרים והיוצרות" שלי....מסתבר שהיצירה העברית היתה פה הרבה לפנינו (ולא שלא ידענו את זה אבל נחמד תמיד להיזכר). אפילו מלפני בתיה עוזיאל. ואני אמרתי לעצמי שאני חייבת להכין לפחות משהו אחד לפי הוראות הספר הזה. תוך דפדוף בספר צד את עיני עמ' 164 ובו היתה כותרת "אפודה לשעת הערב" (אפילו הכותרת עם טעם של פעם) עם שרטוטים והסברים כיצד להכינה. החלטתי לראות אם הגיזרה היא בת הכנה. 

מה יצא מזה? לזה כבר תאלצו לחכות לפעם הבאה......נגמר הזמן לדיבורים עכשו העת למעשים.....שבת שלום