אני תוהה מה יותר קשה?
לצלם בן אדם זר לחלוטין...כאשר תוך כדי המפגש עימו אני יוצרת אינטימיות איתו, מפשירה את הקרח, מורידה את המחסומים בכדי שהתמונות תצאנה הכי כנות, מרגשות, אותנטיות ואמיתיות.
או לצלם מישהו/מישהי מאד מאד קרובה.......
קירבה של שנים, עוד מילדות, כזו שלעיתים היא לא צריכה לפתוח את הפה כדי שאדע מה היא חושבת....מה היא מרגישה.
ויחד עם זה שאני מכירה אותה כל כך טוב כמעט כמו את כף ידי, אני למדה עליה כל כך הרבה תוך כדי צילום.
ואחר כך תוך כדי דיבור עימה...גם היא למדה על עצמה דבר או שניים תוך כדי צילום.....
פתאם דברים מתחברים...חוטים נקשרים.
אז היא הגיעה אליי בבוקר של חופש מהעבודה שלה.
לרב היא נמצאת בצד הזה של המתרס, המקשיב, המתבונן.
מצד אחד שומרת מרחק מצד שני תומכת.
הפעם אצלי היתה צריכה לשנות ...להיות בצד שמתבוננים בה...שקשובים רק אליה.
והתהליך הזה של הצילום דוקא אותה היה מרתק בעיניי.....גם לי גם לה.
בתהליך הזה של הצילום למדתי כל כך הרבה עליה, עליי, על הקשר בינינו.....
מדהים מה אני מצליחה ללמוד על המצולמים שלי....כאילו הם נעשים שקופים ואני מתבוננת פנימה...וזה מרתק ומרגש.
כשהתבוננתי בתמונות אחר כך בשקט מול המחשב....התרגשתי......
הרגשתי את הקירבה בינינו....העיניים שלה מדברות בעד עצמן.
מתבוננות ונוקבות ובעיקר סומכות.
והתחושה הזו מרגשת אותי בכל פעם מחדש.
הזכות הזו לתעד את היופי הזה הפנימי והחיצוני...את הקשר הכל כך חזק וקרוב בין שתינו (כמעט כאילו היינו בנות משפחה).
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה