דיוקנאות של אחים

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשכת בראש ובראשונה לציורי הדיוקן (פורטרט) במוזאון זה או אחר, ברחבי הארץ ומחוצה לה. יש לי אוסף של צילומי דיוקנאות מכל מיני מוזאונים ברחבי העולם. מכל מוזאון שאיפשר לי לצלם. הדיוקנאות לרב מציגים את פלג הגוף העליון, לרב אינם מקושטים מדי. לרב האנשים המופיעים בהם רשמיים מאד, רציניים. מטרתם של הדיוקנאות (גם הציוריים וגם הצילומיים) היתה להציג את החזות הכללית של האדם, לעיתים להוסיף איזושהי תובנה אומנותית לגבי אישיותו. גם במדיית הצילום, דיוקנאות הם האהובים עליי ביותר. בעיניי לדיוקן משמעות כפולה: הוא מסמל את אישיותו של המצולם או המצוייר אך לא פחות את אישיותו של הצלם או הצייר עצמו. 

גם דיוקנאות משפחתיים למיניהם מרתקים אותי. בעזרתה האדיבה של עדשת המצלמה שלי אני הופכת לעדה נסתרת (כאילו שקופה) לאינטימיות בין אנשים שקשר דם זורם ביניהם. מדהים כמה אפשר לגלות בעזרתה של המצלמה שלי על אנשים. על היחסים ביניהם. 

 מעבר ליחסים המשפחתיים גם הדמיון או השוני הויזואלי מסקרנים אותי כשמדובר בבני משפחה. כיצד הגנים המעורבבים בין שני בני זוג מתחלקים על פני הילדים במשפחה. 

וידוי: על אף שאני מסתובבת ללא מצלמה בחיי האישיים, אי אפשר לנתק את המחשבות על צילום אצלי בכל שעה של היום. אני מצלמת תמונות בראש יום יום. מקבלת השראה מהחיים. אפילו היום אחר הצהרים בזמן ההסעות לחוגים, נתקלתי בסצנה שמיד הצטערתי כמובן שאין לי מצלמה...אבל כבר צילמתי את הפריים בראשי. באחד מרחובות העיר, על המדרכה עמדה כורסא מרופדת, פונה אל העוברים ושבים (לא אל הכביש) ועליה ישב אדם מבוגר, מהורהר. כאילו יושב הוא בעולם אחר. או אולי כאילו הוא בסלון ביתו. הזוי לגמרי. 

כפי שאני מחפשת סצנות מעניינות כל הזמן, גם על אנשים אני מסתכלת אחרת......מתבוננת בהם, את מי הייתי רוצה לצלם....לרב זה נשאר בגדר רצון....גם את זוג האחים הללו, ראיתי כבר מזמן....השיער האדמוני הארוך שהיה אסוף לקוקו כבר מזמן משך את תשומת ליבי...ומיד ראיתי את הפוטנציאל הטמון בו. אחותו שבאה פעם לראות את אחיה משחק אף היא משכה את תשומת ליבי לפני מספר שנים בשל יופיה המיוחד והגוונים המדהימים שלה.  

לכן אתם בטח מבינים כמה שמחתי כאשר נתבקשתי על ידי אימם, לצלם את שני האחים המקסימים הללו. האמת שהיא ביקשה כבר ממש ממש מזמן. סיבת הצילום היתה רצונו של הילד האדמוני להפטר מתלתלי הזהב הללו. והאמא אמרה שהיא חייבת לתעד את השיער המדהים הזה. (האמת היא צודקת). אבל היא הוסיפה ואמרה לא נראה לי שהוא ישתף פעולה...הוא לא יסכים להצטלם.....כמובן שאצלי דברים לא נעשים בכח...ומייד אמרתי לה שכל עוד הילד לא ישתף עימי פעולה חבל על המאמץ של שתינו. חלפו מספר חודשים ושוב היא חזרה אליי ואמרה: עכשו הוא ממש רוצה להסתפר ומסכים להצטלם....קבענו. מכיוון שאת הילדה לא ראיתי למעלה משנתיים קבעתי שהיא נשארה יפה כפי שאני זוכרת אותה. כפי שאתם רואים היא אכן נשארה יפיפיה. היה תענוג לצלם אותם. הנה כמה מהתמונות:

כשבאתי להביא להם את התמונות מצאתי ילד מסופר. תלתלי הזהב נאספו לשלוש צמות עבות ונגזרו במטרה לתרום אותן להכנת פיאות לחולים. האמא הביאה לי לראות את הצמות הגזורות. זה היה מוזר לראות את השיער מונח על השלחן בסלון. כמובן שהיו עוד סדרות של השניים הללו אבל נשאיר זאת לפעם אחרת.