את גילת (גילת רווה אור- יצירה טבעונית במטבח) אני מכירה מאז כיתה א' בבית ספר בארי בשנות השבעים כשראשון היתה עוד עיר קטנה ומנומנמת יחסית שאנשיה הכירו זה את זה. עד היום זכורה לי התמונה בראש של הכניסה לכיתה א' בפעם הראשונה, כשאני מתבוננת בכל הילדים שכבר הספיקו להתישב במקומות וקולטת בסוף אחד הטורים ילדה עם שתי צמות צהובות צהובות. (מראה די יוצא דופן במחוזנו הלבנטיני).
גילת וולף.
ליווינו אחת את השניה כל הילדות......
גם כאשר עירבבו את הכיתות בבית הספר היסודי, גם כאשר התקבלנו לתיכון
(כן פעם היו תיכונים שהיה צריך להתקבל אליהם), גם כאשר בחרנו מגמות בתיכון. 12 שנה היינו תמיד תמיד יחד.....באותה הכיתה.
אפילו בצבא כשכל אחת מאיתנו עשתה תפקיד שונה לחלוטין הוצבנו שתינו בבסיסים ממש שכנים השייכים לאותו החייל והיינו מתראות מדי פעם.....מתוקף היותינו שכנות....
אפילו באנגליה הקרה והרחוקה...מייד לאחר הצבא שהינו באותו הזמן (ממש במקרה) ונפגשנו בלונדון.....
השנים חלפו בינתיים, כל אחת פנתה לדרכה ודרכינו נפרדו......אי שם אחרי הצבא.
לפני כשנתיים חידשנו את הקשר (נפלאות הפייסבוק)...דיברנו קצת בטלפון, וכבר שנתיים שאנחנו מתכננות להיפגש......
הפגישה המיוחלת והמרגשת קרתה לפני כשלושה שבועות במסעדה תל אביבית....נפגשנו שלוש חברות....והיה נראה כאילו מעולם לא נפרדנו.
גילת ביקשה מאיתנו לבוא לבקר אותה בשמשית מקום מגוריה. אתן חייבות לבוא לסדנת האוכל הטבעוני שלי פסקה....לא תתאכזבו.
אני השתפנתי. "מה, אמרתי אני לא נוהגת עד אליך...זה רחוק נורא" והיא מצידה צחקה ואמרה לי שאני לא זכורה לה כזו רכרוכית. פעם הייתי יותר אמיצה צחקתי ואמרתי והוספתי: "טוב עוד נראה".
יאמר לזכותה של חברתינו השלישית שלקחה את יוזמת הנהיגה עליה.....והחלטנו...נוסעות!
וכך מצאנו את עצמינו בבקר יום שישי שעבר (7:30 בבקר), שעה לא חוקית ביום זה של השבוע......כשדרכינו לצפון.
קצת יותר משעה וחצי של נסיעה והגענו לירוק הנפלא הזה.....בדיוק בזמן.
מדהים כמה פשוט לצאת מהשגרה וכמה אנו ממעטים לעשות זאת.....
גילת קידמה את פנינו.
הבית המקסים שלה....לא איפשר לי להניח את המצלמה ולו לרגע על אף שהתכוונתי להיות שותפה ממש פעילה בסדנא. (אני מודה: מעדיפה להקליק על המצלמה מאשר לחתוך קולורבי...זה בא לי יותר בטבעיות).
החלטתי שיהיה זה עוול לבית של גילת אם לא אציג אותו ברשומה נפרדת בלי שום קשר לאוכל המדהים והטעים שהכנו שם.....
קנקני תה ועוגיות לבביות קיבלו את פנינו ....
וקצת מהפרודוקטים שגילת הכינה לסדנא....
על כל על טהרת הטבעונות....
ורק המבט הזה של עץ התפוזים שנשקף מחלון פינת האוכל...עשה לי טוב על הלב.....
מכיוון שאני זוכרת טוב טוב את בית ילדותה של גילת....ביליתי בו לא מעט . אני זוכרת שהיה לאמה טעם משובח...עוד בימים שרב הבתים היו פשוטים מאד ונטולי ייחוד עיצובי ומעט היו הבתים שהרגשת יד מעצבת שולטת בהם. מקצועות כמו מעצבת פנים....לא כל כך היו פופולארים בימים אלו. בית ילדותה של גילת היה תמיד מיוחד....ונראה כי אמה ניחנה בחוש אסתטי משובח עם אוסף פריטים מרשימים בימים שוינטג' כלל עוד לא היה באופנה.
גילת היתה כמעט היחידה מביננו שהתגוררה בבית פרטי בשיכון שהיה שיכון פועלים של פעם....להבדיל מאיתנו שגרנו בבתי דירות. האהבה של הוריה לטבע ניכרה גם בגינה המטופחת שהיתה להם....אני ממש זוכרת את הבית הזה כמשהו יוצא דופן שלא ראינו כמוהו בימים הללו.
חלק מאוספי הפריטים הייחודיים של בית הוריה של גילת מוצגים היום על המדפים והקירות בבית המקסים שלה בשמשית.
האהבה של אמה של גילת לספרי פרחים ישנים מהארץ ומחול....מורגשת בכל פינה בבית של גילת....
גילת גרה שנתיים בפריז (שזה סוג של חלום בעיניי) ושוטטה הרבה בשווקי הפשפשים שם....תראו אפילו איך הבננות והקולורבי מקבלות פה יחס מיוחד....
כל פרט ופרט בביתה של גילת מקבל תשומת לב....
וזה מבט אל הסלון של גילת....עם טעימה קטנטונת (על השלחן) למה שהכנו בסדנא.....אבל את זה כבר אראה ברשומה הבאה....חדי העין מביניכם יבחינו כי מהחלונות של הסלון נשקף נוף מהמם....מעורר קנאה....במיוחד בעונה הזו של השנה.
הסדנא הסתיימה נשארנו שלוש חברות ילדות....ויצאנו לשביל שליד הבית....מטר מהחצר.....לי יש כביש ליד החצר לגילת יש חורש....קסום שכזה.
טיילנו לנו בין הרקפות והכלניות ברקע נשמעו פעמוני כבשים...האמת היא שגם ראיתי אותן...אבל לא צילמתי....לרגע הרגשתי כאילו אני בשוויץ...
טיילנו לנו בנחת.....העברנו זכרונות.....מהרגעים הללו שלא בא לך שייגמרו....
הבטחנו האחת לשניה לשלישית שנעשה זאת שוב בקרוב.....אולי אפילו נפגיש את כל המשפחה...בקרוב לפני שהירוק הזה יעלם לו עד לשנה הבאה.....
מקום קסום...ואם זה בלבד לא עשה לכם חשק.....חכו עד שתראו מה הכנו בסדנה.....
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה