יום שישי, 13 באוקטובר 2017

פעם ראשונה עם מתבגרים בניו יורק- פרק א


לראשונה בחיי הגעתי לניו יורק.
מודה, על אף שכבר שנים חברים אמרו לי שאני חייבת להגיע לניו יורק, משום מה דחיתי את הגעתי אליה.
הסיבות לכך היו מגוונות: היא רחוקה מאד (מעדיפה טיסות קצרות ולהגיע לעיר אירופאית כעבור 4-5 שעות), היא היתה נראית לי צפופה ומאיימת, שונה מאד מכל מה שהכרתי עד כה (ואני לא כל כך אוהבת שינויים). 
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף להגיע דווקא אליה, היתה בקשתו של בר המצווה. אז נכון שניו יורק התישנה מעט מרגע הבקשה ועד הוצאתה לפועל, ואולי גם אנחנו (בכל זאת בר המצווה כבר כמעט היה בן 15 כשדרכה רגלו בתפוח הגדול). אבל העיקר שבסוף הגענו. 
אנחנו במשפחה אוהבים ערים גדולות, אוהבים לחקור אותן ולשוטט בהן. מכיוון שהפעם ניו יורק היתה רק ההתחלה של הטיול, החלטנו להקדיש לה 5 לילות ו5 ימים. זמן מוגבל ללא ספק לראות ולגלות בה הכל. 
הבחירה מה לראות בפעם הראשונה שמגיעים לניו יורק היתה קשה. הכרך הענק והסואן הזה כל כך מגוון ומכיל כל כך הרבה שממש אבל ממש קשה לבחור. (ועוד לי במיוחד). 
הטיול היה משפחתי , (זוג הורים וזוג מתבגרים) המתבגרת שסיימה כבר להתבגר החליטה להישאר ולשמור על המולדת. אז החלטנו ליצור תמהיל של כל הדברים שכל אחד מאיתנו אוהב לעשות. שיטוטים ברחובות, איזו תצפית מגורד שחקים, דגימה של כמה מוזאונים, שיטוטים בפארקים ירוקים, קצת קניות והרבה אוכל. 
על אף שבכל הפעמים האחרות שלנו בערים אירופאיות תמיד שכרנו דירה (ממש מעדיפים דירות על פני מלונות), הפעם אחרי שיחות עם חברות מבינות עניין,הבנו שבפעם הראשונה בניו יורק רצוי שנהיה במרכז מנהטן והחלטנו להזמין מלון. 
אחרי דוקטורט רציני מצאנו מלון מעולה ברחוב 33, מרחק יריקה מהמדיסון סקוור גארדן ומהחנות הצילום המיתולוגית b&h. 
שני מקומות שאנשים מגיעים מכל רחבי העיר לבקר בהם....מה חבל שביולי אין משחקים. כך שחובב הכדורסל לא זכה לראות שם את ענקי הnba במשחק כדורסל (ידענו את זה מראש כמובן...אז האכזבה לא היתה כל כך גדולה). את חנות הצילום המיתולוגית אני עוד זוכרת מסיפוריו של אבי שהגיע לעיר אי שם בשנות ה80. היה בזה משהו מרגש לחשוב שאנחנו יורדים מהמלון ומייד נכנסים לגן העדן הזה. אבל ויש אבל גדול, מרב העושר הגדול הזה אני התבלבלתי לגמרי....ועל אף שנכנסנו פעמיים או שלוש לחנות (ככה זה שזה ממש בדרך שלך למלון), יצאתי בסוף עם מגבונים לניקוי עדשה ו2 כרטיסי זכרון (קצת עצוב וקצת מצחיק). 

הגענו לניו יורק בבר יום חמישי, ממש מוקדם בבקר, כשהעיר רק התעוררה. אחרי ארוחת בקר מלאה במלון, התחלנו לשוטט. האמפייר סטייט בילדינג היה ממש ממש קרוב אלינו, השעה היתה בערך 8 בבקר והחלטנו שעולים לתצפית. החלטה שהתבררה כמאד נכונה, כשראינו את התורים הארוכים של האנשים כשירדנו ממנו. 
האמפייר סטייט בילדינג החזיק בתואר הבניין הגבוה בעולם עד שנת 1954 (102 קומות). אנחנו הסתפקנו בתצפית מהקומה ה86. בהחלט מספקת. היה משהו מגניב לראות את האוטובוסים ממוספרים מגג הבניין. 






ירדנו מגג העולם לרחוב ושוטטנו לכוון הבריאנט פארק , כר דשא בלב מנהטן. בדרך עצרנו בחנות מדהימה, נדמה לי ששמה maison kayser זו רשת של מאפיות קונדיטוריות מדהימה. אני חושבת שהתמונות מדברות בעד עצמן. 



אחר כך התיישבנו לנו קצת בבריאנט פארק ונחנו לנו.....יש שם פשוט כסאות מפוזרים, עם הרבה הרבה ירוק בעיניים...וקצת שקט מהכרך הסואן הזה. יש גם רחבת דשא שבה מתקיימים מופעים. מכיוון שהיינו שם בשעה מוקדמת למדיי, נאלצנו לשמוע מופע קקופוניה של ילדות נערות...לא משהו שחשוב לכתוב עליו. 




האמת שעוד בדרך לבריאנט פארק נתקלנו במבנה ישן ויפיפה והיה לנו ברור שאחרי המנוחה בבריאנט פארק נחזור אליו. 
המבנה במקרה היה של ה ספריה הציבורית של ניו יורק בשדרה החמישית במנהטן. ובתור חובבת מבנים שכאלו וחובבת ספריות....בילינו שם לא מעט זמן בכלל. ברגעים שכאלו אני מאד מקנאה בתושבי המקום שיכולים לפקוד את המקום על בסיס קבוע יותר. היו שם אגפים שלמים שהיו סגורים כשהגענו....מבאס למדי (אגף הצילום לדוגמא). 



אבל אפילו רק מלהתבונן באנשים שמגיעים לאולמות הקריאה הלו, מתרחב לי הלב. 


מוזאון הטבע american museum of natural history היתה הנקודה הבאה שלנו. היה מרתק ומעניין ובעיקר חשוך....אז צילומים טובים לא יצאו משם...אז רק דוגמא אחת של קיר...בכדי שנזכור שהיינו שם. 


קיבלתי הנחיה ברורה למדי מחברה מבינה עניין שהתגוררה מספר שנים במנהטן. לא להגיע למומה   moseum of modern art כשהכניסה אליו חינם. לא להגיע אל המומה כשהכניסה אליו חינם שיננתי שוב ושוב. אבל מה.....שכחתי באיזה יום הכניסה אליו חינם....לעומת זאת ביום שייש זכרתי שהמומה פתוח עד שעה מאוחרת משאר הימים...אז רציתי לנצל את זה שמאוחר ועוד אפשר להיכנס למוזאון. אז הגענו......רק כשעמדנו כבר בראשית התור, הבנו שעכשו זו השעה שהכניסה אליו חינם...היה רגע של התלבטות....הרי כבר הגענו עד הלום ועמדנו בתור ואוטוטו אנחנו בפנים, מצד שני לא להגיע למומה כשהכנסה חינם. בסוף החלטנו שננסה....ומקסימום נברח....אז נכנסנו...ראינו את כמויות האנשים....הספקתי לצלם קצת את האנשים והחלטנו פה אחד לברוח....ולהגיע יום אחר. מיותר לציין שלא הגענו עוד פעם למומה.....
לא נורא יש למה לצפות לפעם הבאה. 





אנחנו משפחה חובבת מוזאונים אמנם, אבל הבנו שנצטרך לבחור באלו מוזאונים נבקר ועל אלו לוותר.  קיבלנו המלצות ברורות מכמה וכמה מקורות לא לוותר על המטרופוליטן או בשם הכינוי שלו המט. מכיוון שבנות המשפחה בינינו חובבות אומנות ואוהבות לצלם בתוך מוזאוני אומנות, אין ספק שהמטרופוליטן היה גן עדן צילומי עבורינו. 


השביעו אותנו שאנחנו חייבים להגיע לגג של המטרופוליטן, שהנוף ממנו מרהיב. מכיוון שהגענו ממש ממש עם הפתיחה..היינו ממש בין האנשים הראשונים שנכנסו למטרופוליטן באותו יום, היה משהו מרגש בלהיות כמעט לבד במוזאון בטרם התמלא במאות ואלפי אנשים. 


אז היינו על הגג לזמן קצר..ממש עם הפתיחה כפי שהמליצו לנו....אבל היה כל כך חם שברחנו מהר מאד למזגן. אכן נוף נחמד. 














עוד קיבלנו המלצה שאין יותר מדי מסעדות באזור המטרופוליטן ושכדאי להיכנס לסניף של המסעה הבלגית le pain quotidien. אז נכנסנו, האווירה היתה של בית קפה ניו יורקי מקומי...הנוף האנושי היה מענין לטעמי, כך גם המנות....מעניינות אם כי יקרות למדי. עד כאן 3 ימים בניו יורק עם מתבגרים....בפוסט הבא 3 הימים הבאים. 


יום שבת, 19 באוגוסט 2017

נפש תאומה



מי שמכיר אותי יודע שיש לי "חולשה" לתאומות זהות. 
לרב אני מצלמת ילדות ונערות. אבל במקרה הספציפי הזה, חרגתי ממנהגי ונסעתי לצלם תאומות בנות גילי.
שולי ושרון למדו איתי יחד בתיכון, בימי הגימנסיה העליזים בראשון לציון של שנות ה 80. 
לא היינו אמנם באותה הכיתה, ולא סבבנו סביב אותם מעגלים חברתיים כך שלא ממש הכרנו מעבר לשלום שלום. 
בעקבות ההתענינות שלי בתאומות, יצרתי עם שולי קשר וקבענו צילומים. 
הצילומים נקבעו חודשים מראש מכיוון ששרון כבר שנים גרה מעבר לאוקינוס, בקנדה. 
קבענו לצלם אצל שולי בבית, היה זה ערב פסח האחרון, כששרון הגיעה עם משפחתה לחופשת מולדת. 
הפגישה היתה מרגשת ומעניינת. 
מזה זמן מה אני מתעדת תאומות ילדות ונערות, היה מאד מסקרן לראות קשר בוגר בין תאומות.
יש בין השתיים קשר כזה מדהים, שלא יכולתי להשאר אדישה אליו. עד שלא רואים זאת בעיניים אי אפשר להבין זאת. 
שולי שרון סיפרו לי שהן גאות מאד אחת בשניה ומספרות אחת על השניה בכל הזדמנות.
ציטוט שלהן:" אחות תאומה היא הנפש השניה שלך, מבינה אותך תמיד ללא הסברים". הן מאד מאד קשורות וחושבות אותו הדבר המון פעמים ובהרבה סיטואציות שונות. 
אני עצמי הייתי עדה אתמול לחשיבה הזהה שלהן והייתי חייבת לבדוק שוב איתן אם זה הגיוני. 
שלחתי להן לפני מספר ימים את התמונות המוצלחות ביותר לטעמי שצילמתי (20 תמונות בערך). האמת שהיה לי את המייל של שולי אז שלחתי אותן לשולי. שולי שאהבה מאד את התמונות אמרה שהבחירה מאד קשה מכיוון שהיא אוהבת הרבה מהתמונות אבל בכל זאת 3 תמונות היא אהבה במיוחד. הבטיחה שתשלח את התמונות לשרון שבקנדה. כעבור יום קיבלתי מייל משרון, שגם היא אהבה את התמונות וגם לה יש בחירה של תמונות. בחירתה היתה זהה לזו של אחותה התאומה בתוספת תמונה אחת. אני קטנת אמונה שכמוני הייתי חייבת לוודא ושאלתי את שולי האם כששלחה לשרון את התמונות אמרה לה את בחירתה....שולי ענתה לי שלא.....ששרון פשוט בחרה בדיוק את אותן תמונות. אני כמובן נשארתי המומה מהענין. 
שולי שורון למדו באותה הכיתה ובאותה המגמה בתיכון. הן התגייסו לצבא באותו היום וישנו מיטה מעל מיטה בטירונות. 
הפרידה הראשונה שלהן היתה אחרי הטירונות. כשהבינו שאחרי הטירונות מפרידים ביניהןהיו בהלם וניסו לשנות את פני הדברים, אולם כלום לא עזר.
לאחר השרות הצבאי החלו ללמוד יחד באוניברסיטה בירושלים וגרו יחד במעונות. 
שתיהן למדו תואר ראשון בכימיה ותואר שי ברוקחות.
לאחר סיום התואר השני נפרדו דרכיהן- שרון עברה לקנדה ואילו שולי נשארה בארץ.
על אף שקילומטרים רבים מפרידים ביניהן, שתיהן עובדות בחברת תרופות, שרון בחברה קנדית ושולי בחברה ישראלית. (טבע).
לשרון 4 ילדים לשולי 3- אפשר אפילו לראות דמיון מסוים בין חלק מהילדים שלהן (בכל זאת חצי מהגנים זהים לחלוטין)
הן לא תיארו לעצמן כמה הדור השני שלהן יהיה בקשר חזק למרות המרחק הגאוגרפי. 
הן משתדלות לפחות פעם בשנה להיפגש ולבלות ביחד. בווטס אפ הן מדברות כל יום, וקורה להן המון פעמים שאחת כותבת משפט כלשהו והשניה בשוק כי זה בעצם מה שהיא רצתה לכתוב. 
בפגישה איתן ניכרה האהבה הגדולה שלהן האחת לשניה, והקשר הכל כך מיוחד ביניהן שיכול להיות כנראה רק בין שתיים שחולקות בדיוק את אותם הגנים. 
אז הנה כמה תמונות מהפגישה איתן. מקווה להמשיך לתעד אותן כששרון תבוא שוב לחופשת מולדת. 









יום שישי, 27 בינואר 2017

צילום ומפגש


אני מאד מאד אוהבת את העבודה שלי. 
צילום עבורי הוא שפה. 
הוא הרבה מעבר לתפיסה של הרגע. 
הוא ראי הנשמה. 
הצילום מאפשר לי להתבונן אחרת על העולם.
להסתכל אחרת על אנשים.
ובעיקר לראות.....
ואפשר לראות כל כך הרבה, אם רק מסתכלים באמת.....
אני מתחברת רגשית להרבה מאד מהמצולמים שלי.
לרב הם ממש מצליחים לנגוע בי. 
תהיתי איך זה ייתכן.
אני חושבת שהתשובה היא שהאנשים הנכונים לי מגיעים אלי. 
אני מתיחסת לצילום קצת אחרת. 
הקשר עם המצולמים והכימיה איתם, והתוצאה הסופית, חשובים לי יותר מהכל. 
עינת הגיעה אליי. 
אמרה שהיא רוצה שתהינה לה כמה תמונות טובות.
היא בדיוק פותחת אתר חדש.  
הכרתי את עינת היכרות שטחית לפני כן. 
הסברתי לה על התהליך ועל האני מאמין שלי.
על כך שאני חסידה של יופי טבעי, (לא מוחלק ולא מרוטש).
איפור מינימלי שהיא תאפר את עצמה (בדיוק כפי שהיא מתנהלת בחיי  היומיום שלה). 
שאלתי אותה עליה...מה היא עושה..מה חשוב לה להראות.... 
קבענו להיפגש לפגישה קצרה טרם הצילומים. 
כדי לדעת בדיוק, מה היא רוצה מהצילומים. 
באותה הזדמנות כבר הצצתי בארון שלה והחלטנו ביחד מה נכון יהיה לה ללבוש. 
וקבענו צילומים. 
אני לרב אוהבת לצלם בתאורה טבעית.
החלטנו לצלם אצלה בבית. 
קיווינו שמזג האוויר יאפשר זאת.
שהשמש תהיה טובה אלינו.
הגעתי אליה בבקר יום שישי בחששות קלים.
אחרי סמס על הבקר: " הבית חשוך"....
אט אט הבית הואר. 
צילמנו ושוחחנו ועוד קצת צילמנו ועוד שוחחנו. 
בעיניי צילום הוא תהליך. 
התמונות הראשונות לא תהינה דומות לאלו שיבואו אחריהן.
כשהמחסומים מתחילים לרדת.
אז התמונות נהיות אותנטיות וטבעיות יותר.
וכמובן...מוצלחות יותר לטעמי. 
והנה דוגמא מהצילומים לפניכם. 
נהניתי מאד תוך כדי הצילומים. 
כיף להכיר אנשים יותר לעומק. 
התמונות משקפות בעיניי את הכנות והפתיחות של עינת. 
תכונות שאין לי ספק שמהוות לה יתרון גדול בהיותה מטפלת. 
אני תמיד מרגישה שאחרי סדרה כזו של צילומים אני מכירה את המצולמים שלי יותר. 
מצליחה לראות אותם מבפנים.....
ואלו שאכן מאפשרים זאת, להיכנס לרבדים העמוקים שיותר של נשמתם....לרב מגלים שם דברים נפלאים. 
אז הנה הקישור לאתר של עינת אם בא לכם להכיר אותה קצת יותר. https://www.einatherapy.net/








יום שני, 12 בספטמבר 2016

ילדת פרחים



" לכל תמונה מובטח, רגע לפני היוולדה, שתתקיים לעד. הרי זוהי התכלית של קיומינו, חיי נצח. אנו פיסות החיים, שבוחרים לשמור." קטע מקסים מתוך מונולוג של תמונה, בספרו של אופיר טושה גפלה, סופר מאד ייחודי ומוערך בעיניי. 

הרבה מאד מזכרונות ילדותינו, נחקקים במוחינו, בעזרת צילומים ישנים.
כשאני מעלעלת באלבומי התמונות הישנים שלי, אני כבר לא יכולה לעשות את ההפרדה, האם אני זוכרת את החוויה מהזכרון...או שמא אני בונה זכרון שלם במוחי סביב התמונה הויזואלית. 
אולי זו הסיבה בגללה אני מתיחסת לכל צילום שאני עושה בצורה קצת שונה. אני מרגישה שאני לוקחת חלק בעיצוב זכרונות הילדות של משפחה מסוימת, נער או נערה מסוימים....וזו מבחינתי אחריות גדולה מאד. 

אולי זו הסיבה שאוחזת בי התרגשות גדולה כל כך בכל פעם מחדש, כשאני עומדת בפני צילום, כאילו זו הפעם הראשונה שאני אוחזת מצלמה ביד. 
כמו שחקן ותיק שעולה בכל פעם מחדש על הבמה עם הפרפרים בבטן, עם התהיות מה יהיה, ואיך יהיה- כך אני מגיעה לכל צילום....

ההתרגשות הזו היא דבר מופלא בעיניי, היא מאפשרת לי להיות חלק מהחוויה הזו של המשפחה ולא מתבוננת מהצד, היא מאפשרת לי לגעת באנשים. 
עם השנים אני מרגישה שמגיעים אליי לצילומים האנשים הנכונים לי....שרואים עין בעין את הדרך שבה אני מתייחסת לצילום, את המסרים שאני רוצה להעביר בעזרת הצילום. הצילום יוצר מערכת יחסים ביני לבינם....

אני תמיד ממליצה כשמגיעים אליי לרגל צילום בר או בת מצווה, או לרגל יומהולדת למישהו, לעשות צילום משפחתי. כשהפוקוס כמובן יהיה על חתן/כלת השמחה. 
עומד מסר מאד ברור מאחורי ההמלצה הזו שלי שאני נוטה לומר אותו....שהרי אותו ילד או ילדה לא נמצאים לבד בעולם הזה, הם פה בזכות אותו זוג הורים שהוליד אותם, אותו הילד או הילדה הם מי שהם בזכות אותה משפחה שהוא חי בה, בזכות אותם יחסים עם כל אחד מבני המשפחה. כך הוא מתבגר, מתפתח ולכן לי חשוב להנציח את כל המכלול המורכב הזה שנקרא משפחה. 

יש לי מסר נוסף שחשוב לי מאד להעביר במיוחד לילדות בעזרת צילום. 
הן כל כך יפות, כמו שהן, טבעיות, בלי הכנות מיוחדות של איפור ותסרוקות...
ילדות בנות 12 הן עדיין ילדות. 
אני תמיד אומרת את דעתי לאלו שמתענינים בצילומים אצלי. 
אני מתנגדת לאיפור של ילדות בצילומי בת מצווה בפרט וצילומי ילדות ונערות בכלל. (גם הרבה יותר גדולות). 
אני מתנגדת לריטושי פנים באופן כללי...ילדות בפרט ונשים בכלל. 
אני חושבת שרק על ידי צילום טבעי לחלוטין נלמד את הילדות שלנו לאהוב את המראה שלהן כפי שהוא. 
איזה מסר אני מעבירה לבת שלי אם רק על ידי איפור לפני צילום וריטוש והחלקת הפנים לאחר מכן...היא תראה יפה?
אני משתדלת להראות להן שהן יפות כפי שהן......אני מקווה שאני גם מצליחה. 

את המשפחה המקסימה הזו הכרתי לפני שנה, ביקשו צילום משפחתי מורחב לרגל יום נישואין של סבא וסבתא שנערך בביתה של אחת האחיות. 
כבר אז היא שבתה את ליבי....הילדה הבוגרת שבנכדות שהיתה בת 11. 
מסתבר שאז היא הודיעה להוריה שהיא רוצה שאני אצלם אותה לבת המצווה. 

חלפה שנה, מדהים אלו שינויים מתחוללים בגיל הזה. גיל מופלא, השתנות כמעט יומיומית. אז הנה חלק מהצילומים שעשיתי באחר צהרים קסום. 

כך היא נראתה לפני שנה בדיוק....




 והנה חלפה לה שנה והילדה הפכה לנערה יפיפיה 





















מזל טוב....ואני מקווה שאמשיך ללוות אותך ואת משפחתך בהמשך חייך.