כמה ימים לפני חג הפסח נסענו במכונית לסופר לעשות קניות כשנשאלתי פתאם על ידי בני: "אמא, איזה חג את הכי אוהבת???" בוא נראה אמרתי ומיד שלפתי את
פורים כמובן (בגלל התחפושות), את
שבועות (בגלל הלבן, הטנא, הזר ומאכלי הגבינות), את
ראש השנה (בגלל החגיגיות, והצינה שבאוויר שיש בה גם משהו קצת עצוב) ואז נעצרתי.... עכשו יותר קל לי לומר לך אלו חגים אני לא אוהבת: את
ל"ג בעומר (בגלל המדורות), את
יום העצמאות (בגלל ההמוניות), ובנושא זה חשבתי שדוקא השניים האחרונים היו אהובים עלי כילדה עד מאד. משהו קורה לנו כהורים, משתנה לנו הטעם.
מה עם פסח הוא הוסיף ושאל... באמת מה איתו חשבתי. כילדה חג הפסח זכור לי כאחד החגים היותר מרגשים, המפגש בבית במושב של סבא וסבתא עם כל הבני דודים לבושים בבגדי חג היה ארוע שכולנו חיכינו לו. עם כניסת החג היו מתחילים להגיע הדודים מפתח תקוה , הדודה מירושלים, הדודים מהבקעה ואנחנו. הציפיה לסבא ולדודים והבני דודים "הדתיים" שומרי המצוות שיחזרו מבית הכנסת, השלמת ההכנות האחרונות במטבח, הסיבובים שעשינו כל בן דוד בתורו ליד הקופסה עם הקניידלך, שהלכה והתרוקנה מסיבוב לסיבוב כשבכל סיבוב משחילים עוד קניידלע אחד לפה, כך שבספירה מהירה עוד לפני תחילת הסדר היו בבטני לפחות ארבעה חמישה קניידלעך ( מה שלא הפריע לי לענות כשנשאלתי כמה קניידלעך את רוצה במרק בעת הארוחה? 4 לפחות....), הציפיה לאליהו הנביא שבאיזשהו שלב בסדר השאירו עבורו את הדלת פתוחה, אני ממש זוכרת את המאמץ הרב שהושקע בלא להוריד את העיניים מהכוס של אליהו שמא נפספס אותו לוגם....את חריקת הצירים בדלת הכניסה, וההתרגשות הנה הוא סוף סוף היגיע ואז את האכזבה, זה לא הוא, זו אילנה השכנה שבאה לבדוק מי היגיע לסדר. את הדפדוף בדפים של ההגדה לראות באיזה עמוד כבר יגיע האוכל (למרות שאני לא יכולה לכתוב שהבטן היתה ריקה...) ואת השמחה שסוף סוף הגענו. את טעם הקניידלעך, במרק הפעם ואת הנסיון לחתוך אותם מבלי שישפריצו על הבגדים החגיגיים, את הטבילה של המצות בתוך המרק. ואת הבני דודים מורחים שום על המצה, ואז את חוסר היכולת לקום מהכסא אחרי שיש בבטן שלך לפחות 8-10 קניידלעך. ואז היתה מין הפרדה שכזו הבני דודים הדתיים היו חוזרים אל שלחן הסדר להמשיך לקרוא בהגדה בעוד אנחנו החילוניים היינו ממצים את הסדר ומתפזרים למטבח ולסלון.
עם השנים השבט התעצם וגדל, סבא וסבתא זקנו, הבית לא יכול היה להכיל את כולנו, וגם הכוחות שלהם לא איפשרו זאת, וכך אט אט התפזרנו, בהתחלה רק חלק מאיתנו ולאט לאט כל בן/בת של סבא וסבתא ערך סדר משל עצמו. וחג הפסח איבד מהחגיגיות שלו. השנה מזה זמן רב חזר אלינו קסמו של החג וזאת משום שבת דודתי החליטה להזמיננו אליה. בהתחלה היססנו ולו בשל העובדה שאיננו יכולים לעזור לה בהכנות בשל מגבלות כשרות, אבל לאחר שהגענו לפשרה ( לפחות נביא את המשקאות) נעתרנו להזמנה. ולראשונה חזרה ההתרגשות לקראת החג כמו בילדות. מכיוון שבסמוך לחג הפסח חל יום הולדתה החמישים של בת דודתי, החלטתי להכין לה מתנה. התחלתי עם מחברת , וזאת מתוך ידיעה שיש אצלה התיחסות רבה למילה הכתובה. לאחר מכן עברתי ללבבות ריחניים כאשר כל לב מסמל עשור (5 עשורים) שכבר נחגגו וכל אחד מהם מכיל ברכה לעשורים שיבואו, וכך נכתבו הברכות: אושר, בריאות, שמחה, אהבה וכמובן יום הולדת שמח ( וזה רק כי לא היה לי מקום לכתוב סיפוק באנגלית, זו פשוט מילה ארוכה מדי). כל הברכות נכתבו באנגלית מטעמים טכניים לא היו לי אותיות קטנות בעברית. השתמשתי הן למחברת והן ללבבות הריחניים בשתי פיסות בד 45 על 55 שקיבלתי פעם מתנה, והייתי מבסוטה כיצד ניצלתי את שתי פיסות הבד עד תום. אחר כך החלטתי לתפור גם סלסלה מבד תואמת, חזרתי לחנות פיסות יום לפני ליל הסדר משם נקנו הבדים שקיבלתי מתנה, בכדי לקנות עוד בד פרחוני כמו הלבבות. הבד הרצוי נגמר, אך מצאתי בן דוד שלו בגווני סגול תכלת. (אולי זו היתה ההזהרה הראשונה שהענינים לא הולכים ללכת חלק כל כך, אבל אני התעלמתי). חזרתי הביתה עם כמה פיסות חדשות בידיי ( וזה לא שחסרים לי בדים בבית, אבל זה כבר לסיפור אחר) והתחלתי לתפור על פי הדרכה שקראתי ברשת, ישבתי עם המחשב פתוח ועברתי בכל פעם, לחדר מחשב ולסטודיו שלי להמשך העבודה. מכיוון שזו לי הפעם הראשונה שאני תופרת מהדרכה וגם הפעם הראשונה שאני תופרת טלאים, הייתי איטית למדי. מכיוון שאני לא כל כך אוהבת לעשות מה שאומרים לי שיניתי קצת את המידות, להקשות על החיים אם אפשר, שבסופו של דבר הקשיתי על החיים כי לא יכולתי לגזור בדיוק במידות שנאמרו, אבל התוצאה הסופית נראית כמעט אותו דבר, אז במה הועילו חכמים??? התלבטתי מה להכניס בין השכבות שיעמיד את התיק, התלבטתי אם לבד, בסוף ההכרעה נפלה על סמרטוט רצפה. הכרעה שהתגלתה כלא כל כך נכונה, ואפילו טפשית למדי ,הסלסלה קטנה למדי כך שלבד היה מעמיד אותה מצוין, לעומת זאת המחטים של המכונה שלי לא כל כך אהבו את הסמרטוט, במיוחד את העובדה שניסיתי להתחכם ולעשות עוד משהו שונה בהדרכה. אמרתי אם כבר יום הולדתה של בת דודתי חל בפסח ואם כבר הכנתי במתנה את סימני החג עבורי (פרחים, פריחה), אז מכיוון שפסח זהו חג הנקיונות, אעשה את הידיות של הסלסלה מהסמרטוט עצמו שיהיה אוטנטי (וגם התאים בטקסטורה ובצבעים), כאמור המחטים סרבו לקבל את השינוי שלי ופעמיים במהלך התפירה שברתי את המחט במכונה ( כל ימי תפירתי ויש עלי כבר אי אלו שעות תפירה שברתי פעם אחת מחט, ואילו בסלסלה הזו עוד פעמיים) כנראה שזה היה הרמז השני לכך, שהסיבוכים עוד לא תמו אבל גם מהם התעלמתי. תפרתי, גיהצתי, קיפלתי, הפכתי, חתכתי ושוב הפכתי, הוספתי ידיות, תפרתי, שוב הפכתי ובסוף בסוף ישבתי מבסוטה זהו נותר לי "ליילד" את התיק דרך החור הקטן שהשארתי בבטנה. ופה הרגשתי שמשהו מסתבך.... בתחילה עוד חשבתי שהכל ענין של גודל הפתח, אז הרחבתי אותו, אבל כשניסיתי "ליילד" את התיק, שום דבר לא רצה לצאת ואז הבנתי...... סוף סוף ירד האסימון...... תפרתי את הידיות הפוך, כמובן שאת זה הבנתי אחרי שהביטנה היתה תפורה. עצרתי, קיללתי, לקחתי פורם והתחלתי לפרום. ואני חייבת לומר שעל אף המשפט שלהרוס הרבה יותר קל מאשר לבנות, בתפירה זה לא תופס.... לפרום מבחינתי הרבה יותר קשה מאשר לתפור, וישבתי ופרמתי ופרמתי ובאחת בלילה בערך גמרתי לפרום, ואמרת לעצמי לא נורא למדת משהו ושוב תפרתי את הידיות הפעם נכון ואחריהן את הבטנה..... ושוב ניסיתי"ליילד" את התיק ולהפתעתי גיליתי שהפעם תפרתי את הבטנה הפוך ואז כבר ממש רציתי לצרוח על באמת ( ומי שמכיר אותי ויודע כמה אני אדם שמתכנן את צעדיו בנושאים כאלו קדימה, וכמה שבשבילי זה מקרה כמעט בלתי אפשרי שיקרה בכלל, יכול להבין את גודל התמהון) ובאמת שכבר רציתי להשליך את הסלסלה הזו לכל הרוחות והייתי צריכה לעבוד על עצמי ולומר קחי אוויר, תפרמי שוב..... ופרמתי ואז.... יצא טוב. אז זה סיפור המתנה והעיקר שהתוצאה היתה לרוחי, אם כי לא התהליך (אבל יש בו גם משהו מלמד.... מקווה שבפעם הבאה אם תהיה כזו בכלל לא אטעה בסלסלה).
אז קצת הסברים לצילומים הנלווים בתמונה בראשית הפוסט חמשת הלבבות הריחניים, ובתמונה למטה מבט מקרוב, לרקמה הידנית....
ועוד מבט לברכות הכתובות על הלבבות...
והכיתוב על המחברת שהתחיל מזה שלא מצאתי את המספר חמישים ובטעות גיליתי שלכתוב את המילה חמישים זה הרבה יותר יפה ומקורי לטעמי.
ועוד מבט אל המחברת....
ומבט אל הסלסלה בתום עבודה מאד מאד מייגעת. והלבבות בתוך הסלסלה
ותקריב אל ידיות סמרטוט הרצפה כמסמלות את חג הנקיונות, מזל שהיה קצת הומור בתיק הייתי זקוקה לו אחרי כל הפרימות....
ועוד מבט אל הידיות מצידן השני, שכל כך הקפדתי איזה צד של הידית יהיה בחוץ ואיזה בפנים עד ששכחתי להקפיד באיזה צד של התיק בכלל אמורות להיות הידיות וכך הן יצאו בצד הלא נכון של התיק.... מבפנים...
ועוד תמונה של הלבבות בתוך הסלסלה, ואם התמונות כבר מייגעות... תחשבו כמה מייגעת היתה הפרימה...
ותמונה אחרונה חביבה הפעם, ולא פחות חשובה האריזה והברכה ( שאצלינו במשפחה היא הכי חשובה מהכל...לברכה אני מתכוונת ), ברכה אחת מסתתרת מאחורי הכרטיס הסגול שכתוב עליו חמישים והשניה כתובה בתוך המחברת. אז כל המתנות הללו היו כתודה לבת דודתי על שהחזירה לנו את טעמה של הילדות. את ההתרגשות לקראת סדר רב משתתפים ואת המפגש המשפחתי הרחב.
ועוד הערה אחרונה וחשובה, אני מקבלת תגובות על כך שאין אפשרות להירשם לבלוג שלי לעדכונים במייל, אז זהו שזה לא מרוע לב.... אין לי מושג איך עושים זאת, אז מי שיודע ומבין ומוכן להושיט עזרה, אודה לו או לה עד מאד.
חג שמח....
מדהים איך לפעמים ישנם מקומות שנמצאים מתחת לאף שלנו, אנחנו יכולים לחלוף על פניהם שנים ולא להיות מודעים כלל לקיומם. כך לגבי המקום בו תתקיים סדנת התפירה לתופרת המתחילה. במקרה התודענו למקום דרך חברה משותפת, הלכנו, בדקנו, הוקסמנו מהרעיון העומד מאחורי המקום, מהפשטות (בית שכור ישן מראשיתה של העיר שעוד היתה מושבה), מתכנית הלימודים.... כמובן שנרשמנו (לא לפני ששאלתי אם יש גם לגדולים), עכשיו מה שנותר הוא לקוות שכגודל הציפיה כך תהיה ההצלחה. קיבלנו רשימת חומרים.... כשיש אמא תופרת בבית, כמובן שכל החומרים נמצאים בהישג יד.... הדבר היחיד שהיינו צריכים לקנות היה מחברת משובצת שתשמש כמחברת תפירה. אז אם כבר קנינו .... אז עשיתי אותה חגיגית וצבעונית לרגל המאורע.
מבט מקרוב אל המחט עם החוט שמחזיקה הילדה....
רשומות
