הצילום כראי הנפש

לרובינו מערכת יחסים מורכבת עם עצמינו בכלל ועם המראה שלנו בפרט.

מעטים האנשים שפתוחים וחופשיים מול מצלמה. שהרי מאחוריה לרב, בן אדם זר, ובעיקר בגלל שההתמודדות מול הצילום בעיניי היא סוג של התמודדות מול עצמך. (המבקר הגדול ביותר שלך).

עמידה מול מצלמה לעיתים מרגישה כסוג של חשיפה, התערטלות.....סיטואציה שאיננו מורגלים אליה במהלך חיי היומיום שלנו. אני עכשו במרכז, לבד...אין הסחות דעת...זה רק אני והזרקורים...והם מראים הכל.....

הרובד הנוסף והנסתר הזה שאני מצליחה לקלוט מבעד לעדשה מרגש אותי בכל פעם מחדש. כאילו לעדשה יש חיים משל עצמה, והיא קולטת פרטים שהעין הרגילה אינה רואה. היא מאפשרת לי לראות את האנשים מבפנים......לגעת בנימי הנפש....

לא פעם אני שומעת מאנשים שמגיעים אליי לסטודיו בתחילת הצילומים או סתם מאנשים שמגיבים למקצוע שלי את המשפט: " אני ממש ממש לא פוטוגני/ת". 

בעיניי אין חיה כזו "לא פוטוגני/ת".....יש חיה כזו " אני לא מרגיש/ה נינוח מול המצלמה, אני מרגיש חשוף/ה". וחוסר הנינוחות הזה ניכר בצילום. 

בגלל זה בעיניי צילום הוא תהליך שקורה לאט לאט. 

התפקיד שלי הוא להפשיר את הקרח, להוריד את המחסומים, לקלף את השכבות....

בכל אדם ואדם יש יופי...צריך לדעת לגלות אותו ולהוציא אותו החוצה. 

רובינו הם המבקרים הגדולים והאכזריים ביותר של עצמינו בנוגע למראה שלנו....המפגש הראשוני שלנו עם התמונות של עצמינו יכול ליצור טלטלה בהתחלה.....אנו לרב מתבוננים בעצמינו ללא רחמים, נמשכים לפגמים של עצמינו....מסתכלים על עצמינו בזכוכית מגדלת. 

לכל אדם פנים רבות.....אני משתדלת בצילומים שלי להראות את כולן. 

אני מצלמת בסדרות, לרב הסדרות שלי מגוונות מאד.....לא דומות האחת לשניה...מוציאה פן אחר בכל פעם. 

היא הגיעה אליי לצילומים מחיפה הרחוקה....לצילומי תדמית. 

החמיא לי כשאמרה שברשימת הצלמות שאיתן תרצה להיות מצולמת תדמיתית...רק אני הופעתי עד כה. הגיעה נרגשת מאד....מהתהליך....ואילו אני הייתי נרגשת מבואה. המעמד לא היה פשוט לה.....לשים את עצמה במרכז....בריק הזה....ויחד עם זאת לצאת אותנטית, לא היראות משוחקת.....

היה לנו מעניין ביחד....הרגשתי שאנחנו יכולות להעביר שעות רבות ביחד....מלא נושאי שיחה....השיחה קלחה....לעיתים נאלצתי לומר לה עכשו אנחנו לא מדברות....(אלא מצלמות), בצער...כי היתה נורא מעניינת....יצירתית....עם דמיון פורה...אישה של מילים.....מהסוג שכמעט כבר לא שומעים.....

עברנו תהליך....הסדרה הראשונה, לא דומה לאחרונה.....משהו נפתח בה.....זרם. 

נפרדנו.....כעבור שבוע, כשהבאתי לה את התמונות....אמרה שעברה חתיכת טלטלה רגשית.....ברגע פתיחת התמונות במייל. 

לא פעם כאשר אני משוחחת עם מצולמים שלי, בעיקר כאלו רגישים וביקורתיים כלפי עצמם....אני אומרת...תתבוננו שוב ושוב בתמונות....כי אני רואה את היופי בכם......אחרים רואים את היופי ואילו אתם עסוקים בפגמים....ייקח לכם יותר זמן...לעיתים בהתבוננות שניה או שלישית תגלו את היופי....

מכיוון שמיד פרסמה תמונת פרופיל עם צילום שצילמתי אותה הסקתי שכנראה היא אוהבת את התוצאה.....אחר כך שמחתי לשמוע ממנה שיש לא מעט תמונות שהיא אוהבת.....לא ענין של מה בכך. יצאו לה תמונות מאד מגוונות....חלקן מצוינות כתמונות תדמית חלקן הן ראי הנפש שלה.....

מבחינתי כשמצולם/ת אוהבים את התוצאה (למזלי זה קרה עד כה תמיד)....אין סיפוק גדול מזה....משהו שלא ניתן לכמת אותו בכל סכום שבעולם....שנותן לי בכל פעם הוכחה קטנה על שאני במקום הנכון במקצוע הנכון....

אז חרגתי ממנהגי הפעם ואני מראה את המיטב מכל הסדרות שצילמתי. מעניין אם חדי העין שבכם יוכלו לומר מי הסדרה הראשונה שצולמה? (כמובן שאינן מוצגות בסדר כרונולוגי). אשמח לשמוע.....

הבחירה תמיד קשה לי.....על מה לוותר.....היא עשתה עבודה נפלאה....שלחתי לה תמונות....שאלתי אותה אילו היא הכי אוהבת....באותה רגישות שבה היא מדברת...כך היא מתבוננת.....נדהמתי מיכולת הבחירה שלה.....היתה מדויקת להפליא.....מבלי להיות צלמת בחרה בחירה מדהימה בעיניי....זה לא דבר מובן מאליו...לעיתים הבחירה של הצלם תהיה שונה לגמרי מהבחירה של המצולם....לרב המצולם יחפש את התמונות בהן הוא נראה הכי טוב....הצלם מן הסתם יחפש את המשהו האחר...שלעיתים לא ניתן לתרגמו למילים......

הפעם בחירותינו נפגשו....

ברגעים שכאלו אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה....

מרגישה שאני מנציחה רגעים מופלאים....

מרגישה שאני עוזרת לאנשים לאהוב את עצמם...עוזרת להם להתבונן אחרת בעצמם.....

גלגולו של בגד

 בגדים בניחוח נוסטלגי המתרפקים על התקופה של פעם מעוררים אצלי געגוע, וגם את הדמיון. יש משהו קסום ורומנטי בעיניי בבגד שהיו לו חיים (גלגולים ) קודמים. בניגוד לקולקציות המסחריות בחנויות הדומות לעיתים זו לזו, פריטי הוינטג' נדירים ומיוחדים. לכל בגד סיפור חיים משלו, כמובן שאיני יודעת אותו אבל הוא מיד מעורר אצלי את הדמיון אני יכולה להמציא לו סיפור משל עצמי. (לעיתים אני מפליגה איתו עד לארצות רחוקות). 

את חנות הליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת, הכירה לנו המורה לתפירה של ביתי לפני מספר חודשים, כשראתה את הסגנון האהוב על ביתי. היא רמזה לה שכדאי לה לפקוד את המקום מכיוון שנראה לי שתמצא בו עניין. הרבה זמן זממנו על המקום, כיוון שבעבר היה פתוח רק בבקרים לקח זמן עד שהגענו. זה מסוג המקומות שכשאתה נכנס אתה מגלה כאילו מצאת אוצר. 

המקום בו מתממש בכל רגע המשפט: "זבל של אדם אחד הוא האוצר של האחר". בדיוק כמו ברהיטים ישנים.....

נכון אני יודעת שחלקכן/כם (כן כן גם בנים אני רואה שם), נרתעות מהמחשבה ללבוש בגד "ישן", "משומש", "של סבתות", שמישהו לא חפץ בו יותר. אני בדיוק להיפך, אני מוצאת בזה מלא קסם. כך אני יכולה למצוא פריטים ייחודיים שלא יהיו לאחרות. 

נכון חדוות קניה לא כל אחת תמצא במקום....בכל זאת לא מדובר בחנות חדשנית מעוצבת ומהודרת במרכז העיר, אלא בחנות (באזור מגורים ברחובות) גדולה ועמוסה בפריטים רבים מכל הסוגים והמינים. מסודרת בסדר רב (עליי לציין), ומיועדת לכל שכבות האוכלוסיה על סוגיה. מאנשים שהפרוטה לא מצויה בידם וכך הם יכולים להתחדש בפריטים שונים במחירים מצחיקים ועד לנערות ונשים חובבות אופנה שמחפשות אחר בגד ייחודי. אכן צריך להצטייד בסבלנות כשמגיעים לשם, בכדי לנבור בכל הבגדים, כדאי גם להיות מצוידים במעוף ודמיון לזהות פוטנציאל בבגד.....בין ערימות הבגדים האינסופיות. 

מסתבר שהעמותה הזו של הליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת קיימת שנים רבות, כך גם החנות. אנשים מגיעים אליה עם שקים גדולים ותורמים את כל מה שאין להם בו צורך. המחירים בחנות נמוכים מאד וכל הכסף ממכירתם של הפריטים בחנות הולך לתרומה למחקר למניעת מחלות ריאה ושחפת. אני לרב נכנסת לשם עם שקים לתרומה מצד אחד ויוצאת עם רכוש אחר שקניתי מצד שני. (משמע תורמת פעמיים בכל ביקור) מאז שהכרתי את החנות אני מרבה לפקוד אותה לעיתים קרובות, המלאי מתחדש כל הזמן, ומכיוון שהיא כל כך עמוסה, בכל פעם ניתן לגלות פריטים אחרים שלא ניגלו לעין בפעם הקודמת. יש סיפוק אדיר בלקנות שם בחנות בעיניי, (את גם תורמת לאיכות הסביבה, גם תורמת למניעת מחלות , גם מקבלת בגד עם סיפור חיים, גם מעודדת את היצירתיות שבך לזהות את הפוטנציאל של הבגד וגם המחיר הוא ממש ממש נמוך. להראות לבוש היטב במחיר שכזה ובקניה שכזו בעיניי מספקים שבעתיים מאשר להיכנס לחנות אופנתית בקניון. יש לי כבר אוסף פריטים די רציני משם. כך אני מעשירה לי את מלאי הבגדים לצילומים (אלו הם האקססוריז שלי) יש לי כמה רעיונות להפקות אופנה ביתיות על הכוונת.....

חולצה לבנה שנקנתה שם קיבלה אצלי כבוד רב בצילומים בתוספת מצולמת יפיפיה שכבר הצגתי בפניכם בפעם הקודמת, הפעם התדמית קצת שונה....והרי הם לפניכם. 

כל אחד והונוס שלו

 כצלמת אני אוהבת להתבונן באנשים, תרה אחרי פרצופים מעניינים. מענינים אותי דוקא האנשים "הרגילים" שמסביבי (פחות הדוגמנים המקצועיים). האמת שזה סיפור קצת מצחיק איך גיליתי את היפיפיה הזו. ביום השואה (אני אפילו לא בטוחה שהאחרון אולי אחד לפני), נסעתי לבית הספר לשמוע את ביתי שרה בטקס. נכנסתי לאולם הספורט שהיה עמוס לעייפה בתלמידי תיכון משלוש שכבות גיל שונות. התישבתי, כוונתי מצלמה לעבר הבמה (דווקא וידאו הפעם) וחיכיתי שהטקס יתחיל. מכיוון שהגעתי טיפה מוקדם , ישבתי משועממת וחיכיתי בסבלנות. מסביבי המולה של בני נוער שנכנסו אל אולם הספורט לבושים כולם בחולצה לבנה עם סמל  בית הספר כיאה לטקס יום השואה. רב הילדים כבר היו ישובים על הכסאות ועדיין הטקס לא התחיל....התחלתי להתבונן סביב. נערים ונערות מכל הצבעים והמינים. פתאם איזה שתי שורות אחורה באלכסון אליי ראיתי אותה. נערה לבושה בחולצת בית ספר לבנה כמו מאות הנערים והנערות שמסביבה ובכל זאת היה בה משהו אחר, כמו הילה סביב הראש, היא בלטה לי בעין בין כל ההמון הזה. נערה צעירה יפיפיה (שנראה היה כאילו לא מודעת בכלל ליופיה- ואת זה אני הכי אוהבת) עם מראה קלאסי כאילו לקוחה מתוך אחד מציורי הרנסאנס (התקופה שאני הכי הכי אוהבת באמנות).  היא  הזכירה לי את ונוס של בוטיצלי.....משהו במבנה המאורך של הפנים, בשיער, בצבעים.....

בינתיים הטקס התחיל ונהיה שקט בקהל. 

טוב "איך אני מבררת מי זו הנערה הזו?" אני שואלת את עצמי......

הכי הגיוני זה לשאול את הבת שלי.

קצת בעיה בהתחשב בעובדה שהיא עומדת כל הטקס על הבמה ושרה. קצת התביישתי בעצמי בכך שבמקום להיות עסוקה כל כולי בטקס, אני עסוקה באיך אני מבררת מי זו ונוס שלי......

תם הטקס.

הבת שלי שרה מקסים, וונוס נעלמה כלא היתה. החמאתי לביתי ונסעתי הביתה. 

בצהרים חזרתי לבית הספר לאסוף את ביתי. בעודי יושבת באוטו ומחכה, אני רואה את ונוס יוצאת מבית הספר.

אמרתי לעצמי: "זו הזדמנות שלך לתפוס אותה...תגשי אליה" , במחשבה שניה:

 " הבת שלי שלומדת באותו בית הספר תתכחש אליי ולא תכיר בי יותר אם אעשה כזה מעשה". עוד רגע של העמדה על כף המאזניים מה יותר חשוב: לצלם את ונוס ולעשות בושות לבת שלי, או לתת לונוס ללכת הלאה אבל להיות אמא למופת. בחרתי באפשרות השניה....וונוס הלכה פרחה לה. 

בינתיים ביתי נכנסת לאוטו. "תקשיבי אני אומרת לה: בטקס ראיתי בחורה יפיפיה שאני חייבת לצלם. היא נראית כמו ונוס של בוטיצלי...זה כמעט התאור היחיד שיכולתי לתת עליה. את חייבת לברר מי זו." אמא, מוחה ביתי איך את רוצה  שאדע למי את מתכוונת, ועוד היו באולם שלוש שכבות גיל....". ועוד אני מספרת לביתי על המעשה אצילי שעשיתי שלא ביישתי אותה ולא ניגשתי אל ונוס שלפני כמה רגעים חלפה על פני המכונית שלי. 

נסענו הביתה.....

עבר מלא זמן ולא הצלחתי למצוא את ונוס. 

כעבור כמה חודשים, הבת שלי קוראת לי בהתרגשות למחשב: "אמא בואי מהר, מצאתי לך אותה". ופותחת דף פייסבוק של ילדה מבית הספר. "זו היא" היא אומרת בבטחון . אני מסתכלת בתמונות, ואני אומרת לה: "זו לא היא". ועוד הבת שלי בשלה, מתווכחת איתי (וכזכור לכם היא בכלל לא ראתה אותה ולא יודעת במי מדובר), אמא היא אומרת בבטחון...זו חייבת להיות היא. תסתכלי טוב. ואני שכבר עבר כל כך הרבה זמן ופתאם אני כבר לא כל כך בטוחה שאני זוכרת בודאות איך היא נראית כמעט משתכנעת ואומרת כן. 

ושוב עובר עוד המון זמן....ושוב קריאות נרגשות מכוון המחשב :"אמא תנחשי מה? הפעם באמת מצאתי לך אותה" ואני הפעם כבר בפחות התלהבות מגיעה לחדר המחשב לצפות בתמונות. 

הפעם - זו באמת היא. 

טוב אני אומרת לביתי "את מכירה אותה?". "לא ממש" היא עונה, "אני רק יודעת שהיא לומדת שנה מתחתיי ואיך קוראים לה....."

רגע מתלבטת ביני לבין עצמי...איך אני אצטייר בפניה אם פתאם אפנה אליה בעצמי ומבקשת את התווך של ביתי. אולי כך היא לא תיבהל אם אפנה אליה ככה פתאם. וביתי מסכימה לתווך. אבל לי זה נראה קצת מוזר פתאם לפנות אליה ישירות.....ואני נוטשת לעת עתה את הרעיון. ושוב עוברים כמה חודשים. 

ויום אחד אני מחליטה לפנות אליה והיא נענית בשמחה.....ואנחנו קובעות שמתישהו בחופש הגדול זה יקרה.....והחופש הגדול עובר וזה לא קורה. 

ואז אני מבינה שכדי שדברים יקרו חייבים לתכנן ולקבוע אותם מראש . ואנחנו קובעות לחופש חנוכה. ולי יש המון תכנונים עליה. אבל אני מחליטה שלפני כל התכנונים, הפעם הראשונה תהיה כמו טסט. שאראה איך היא מצטלמת, בכל זאת לא מדובר במישהי שרגילה לעמוד מול מצלמה. והיא בעצם בכלל לא מכירה אותי וזה די מביך. 

ואני מצלמת במשך כמה שעות. ונהנית מכל רגע. ונראה כי על אף שלא הצטלמה מעולם היא יודעת את העבודה. ואני כמעט ולא צריכה להנחות אותה. תענוג צרוף. 

וזו אחת מהסדרות שיצאו לי: שתתרשמו גם אתם.....ויש עוד כמה סדרות שונות זו מזו, אעלה סדרות נוספות בהמשך. וזהו נראה לי שדיברתי מספיק ולתמונות יש הרי את הכח שלהן, אז הרי היא לפניכם. מה אתם אומרים???

ומה שהכי משמח אותי בכל הסיפור זה השינוי שחל בי: זה אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים אם הייתי מעזה ככה לפנות לזרים? התשובה היתה בחיים לא.....והנה אני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש.....