בילבי בת גרב

בילבי בת גרב היא גיבורת סדרת ספרי הילדים הנושאים את שמה שנכתבו על ידי סופרת הילדים השבדית אסטריד לינדגרן.

הספר הראשון בסדרה שיצאה לאור בשנת 1945 היה רב מכר בשבדיה ובעולם כולו. 

מדהים איך כילדה בילבי שבתה את ליבי.....מדהים איך הסתכלתי אליה ממרום/מנמוך/מקטון גילי אז.....ילדה עצמאית, חופשיה, משוחררת מכל משמעת ומחויבות מבלי שאיש יאמר לה מה לעשות....חיה בכפר שבדי קטן בוילה וילקולה עם הקוף שלה המכונה מר נילסון וסוס מנוקד המתגורר במרפסת .....היא היתה עבורינו התגשמות החלום הילדי.... 

העבדה המצערת שאימה מתה, ואיש אינו יודע היכן אביה..היא טענה שהוא רב חובל המפליג בים הדרומי.....לא גרמה לי כילדה לרחם עליה.....היא נראתה לי חופשיה, חזקה, עשירה (החזיקה ארגז מלא מטבעות זהב), ואינה נתונה למרותו של איש.....מבלה בהרפתקאות עם חיות המחמד שלה במקום לחיות חיי שגרה וללכת יום יום לבית הספר.....

היה לי את הספר עם הצילומים בילדות...הפורמט הזה של צילומים של ממש ןלא איורים....עוד יותר גרמו לנו להזדהות עם בילבי כאילו היתה דמות בשר ודם....ולא דמות דמיונית מאוירת....אין לי מושג היכן הספר היום....משום מה נעלם.....

ילדיי כבר לא גדלו על בילבי....אני לא בטוחה שהם מכירים את קורותיה....

כשיובל הגינגית הגיעה אליי, עם הצמות הכתומות והטמפרמנט המתאים היא הזכירה לי אותה......אמנם הצמות היו ארוכות יותר ולא הדוקות כל כך כמו של בילבי עד שבלטו משני צידי ראשה.....אבל תודו שיש דמיון.....

 בשבדית קראו לי פיפי....שם שפחות היה תופס פה בארץ....

 בילבי ומר נילסון על כתפה

 בילבי בפתח וילה וילקולה שעל המרפסת נמצא הסוס המנוקד....

וזו בילבי בגרסה עכשווית....

חברו/חברתה הטוב/ה ביותר של האדם/צלמת

 קבענו ל 12:30 אצלי בסטודיו.

המטרה- לצלם את המחלפות של בן השלוש המתוק הזה בטרם יעשו לו חלאקה. 

אני והסטודיו חיכינו.....

זו הפעם הראשונה שאני מצלמת אותו מחוץ לבטן, בפעם הקודמת הוא עוד היה בתוכה. 

ב 12:45 אני מקבלת ממנה טלפון. אל תשאלי היא אומרת. לקחתי אותו מהגן, לרחוץ אותו ולבוא נקיים ומאורגנים. הוא חזר עצוב מהגן ומסרב לשתף פעולה. הוא לא רוצה להצטלם, הוא לא רוצה להתלבש.....הוא לא רוצה בערך כלום.....

אוקיי אמרתי....אם הבגד החגיגי זו הבעיה מבחינתי שילך ערום...מכיוון שהכל עומד ומוכן לקראתכם...תבואו ונראה איך ילך.....

הם הגיעו......

החלטתי שצריך להפשיר אותו מעט בטרם ניכנס בכלל לסטודיו.

לונה המצטרפת הטריה למשפחה שלנו , בת הזקונים המאומצת שלנו, שהגיעה אלינו חודש קודם לכן (שמגיע לה רשומה משל עצמה, ובעצם אפשר כבר לכתוב עליה מגילות) גרמה לו בשניה לשכוח שהוא עצוב, ושהוא בעצם לא רוצה להתלבש וגם לא להצטלם.....

אני צילמתי......וצילמתי.....

ושהוא רכוב עליה ומאושר...נכנסנו לסטודיו....מה יצא משם?

זה כבר לרשומה אחרת.....

דיוקנאות של אחים

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשכת בראש ובראשונה לציורי הדיוקן (פורטרט) במוזאון זה או אחר, ברחבי הארץ ומחוצה לה. יש לי אוסף של צילומי דיוקנאות מכל מיני מוזאונים ברחבי העולם. מכל מוזאון שאיפשר לי לצלם. הדיוקנאות לרב מציגים את פלג הגוף העליון, לרב אינם מקושטים מדי. לרב האנשים המופיעים בהם רשמיים מאד, רציניים. מטרתם של הדיוקנאות (גם הציוריים וגם הצילומיים) היתה להציג את החזות הכללית של האדם, לעיתים להוסיף איזושהי תובנה אומנותית לגבי אישיותו. גם במדיית הצילום, דיוקנאות הם האהובים עליי ביותר. בעיניי לדיוקן משמעות כפולה: הוא מסמל את אישיותו של המצולם או המצוייר אך לא פחות את אישיותו של הצלם או הצייר עצמו. 

גם דיוקנאות משפחתיים למיניהם מרתקים אותי. בעזרתה האדיבה של עדשת המצלמה שלי אני הופכת לעדה נסתרת (כאילו שקופה) לאינטימיות בין אנשים שקשר דם זורם ביניהם. מדהים כמה אפשר לגלות בעזרתה של המצלמה שלי על אנשים. על היחסים ביניהם. 

 מעבר ליחסים המשפחתיים גם הדמיון או השוני הויזואלי מסקרנים אותי כשמדובר בבני משפחה. כיצד הגנים המעורבבים בין שני בני זוג מתחלקים על פני הילדים במשפחה. 

וידוי: על אף שאני מסתובבת ללא מצלמה בחיי האישיים, אי אפשר לנתק את המחשבות על צילום אצלי בכל שעה של היום. אני מצלמת תמונות בראש יום יום. מקבלת השראה מהחיים. אפילו היום אחר הצהרים בזמן ההסעות לחוגים, נתקלתי בסצנה שמיד הצטערתי כמובן שאין לי מצלמה...אבל כבר צילמתי את הפריים בראשי. באחד מרחובות העיר, על המדרכה עמדה כורסא מרופדת, פונה אל העוברים ושבים (לא אל הכביש) ועליה ישב אדם מבוגר, מהורהר. כאילו יושב הוא בעולם אחר. או אולי כאילו הוא בסלון ביתו. הזוי לגמרי. 

כפי שאני מחפשת סצנות מעניינות כל הזמן, גם על אנשים אני מסתכלת אחרת......מתבוננת בהם, את מי הייתי רוצה לצלם....לרב זה נשאר בגדר רצון....גם את זוג האחים הללו, ראיתי כבר מזמן....השיער האדמוני הארוך שהיה אסוף לקוקו כבר מזמן משך את תשומת ליבי...ומיד ראיתי את הפוטנציאל הטמון בו. אחותו שבאה פעם לראות את אחיה משחק אף היא משכה את תשומת ליבי לפני מספר שנים בשל יופיה המיוחד והגוונים המדהימים שלה.  

לכן אתם בטח מבינים כמה שמחתי כאשר נתבקשתי על ידי אימם, לצלם את שני האחים המקסימים הללו. האמת שהיא ביקשה כבר ממש ממש מזמן. סיבת הצילום היתה רצונו של הילד האדמוני להפטר מתלתלי הזהב הללו. והאמא אמרה שהיא חייבת לתעד את השיער המדהים הזה. (האמת היא צודקת). אבל היא הוסיפה ואמרה לא נראה לי שהוא ישתף פעולה...הוא לא יסכים להצטלם.....כמובן שאצלי דברים לא נעשים בכח...ומייד אמרתי לה שכל עוד הילד לא ישתף עימי פעולה חבל על המאמץ של שתינו. חלפו מספר חודשים ושוב היא חזרה אליי ואמרה: עכשו הוא ממש רוצה להסתפר ומסכים להצטלם....קבענו. מכיוון שאת הילדה לא ראיתי למעלה משנתיים קבעתי שהיא נשארה יפה כפי שאני זוכרת אותה. כפי שאתם רואים היא אכן נשארה יפיפיה. היה תענוג לצלם אותם. הנה כמה מהתמונות:

כשבאתי להביא להם את התמונות מצאתי ילד מסופר. תלתלי הזהב נאספו לשלוש צמות עבות ונגזרו במטרה לתרום אותן להכנת פיאות לחולים. האמא הביאה לי לראות את הצמות הגזורות. זה היה מוזר לראות את השיער מונח על השלחן בסלון. כמובן שהיו עוד סדרות של השניים הללו אבל נשאיר זאת לפעם אחרת. 

שתיים

אני אוהבת לצלם אחים, אני אוהבת לצלם תאומים.....תאומים הם אחים אשר נולדו לאותה האם בהריון אחד. אחים תאומים היא תופעה מרתקת בעיניי. ילדים שנוצרו וגדלו יחד באותו הרחם, שנולדו יחד. מין הכפלה של הטבע. יש מין קסם מיוחד סביבם. במיוחד סביב התאומים הזהים ובכלל העיניים מייד נמשכות לתאומים כשרואים אותם חולפים ברחוב אי אפשר להשאר אדישים לתופעה המיוחדת הזו של הטבע. מערכת היחסים המורכבת בין תאומים מסקרנת אותי. כילדה  הסתכלתי על תאומים קצת בקנאה. תהיתי, האם כיף לגדול כשלצידך ילד צמוד נוסף שעובר איתך הכל...שותף שלך לכל אורך הדרך מההתחלה. אתה בעצם אף פעם לא לבד. האם אתה חש לפעמים בדידות? או שהאינטימיות והחברות הכל כך מיוחדת שנוצרת ביניכם מהווה עבורך עולם ומלואו ומספקת לך את כל מה שאתה צריך. לפעמים הוא כל כך דומה לך עד כי אי אפשר להבחין ביניכם. ומה עם הייחוד שלך? איך מוצאים אותו? ומה עם הצד האחר של התאומות...ההשוואה הבלתי פוסקת של החברה בעיקר: הוא / היא יותר גבוה/ה, יותר חכמ/ה, יותר מהיר/ה, יותר נחמד, יותר יפה בעיקר יותר או פחות. איך אתה מתמודד כילד עם ההשוואה הזו. עם התחרותיות הבלתי פוסקת הזו? איך אתה חי עם חלוקת תשומת הלב כל הזמן....עם הסימביוזה הזו....הרי אתה אף פעם לא לבד. האם אתה מוצא זמן להיות לבד? האם אתה רוצה להיפרד לעיתים מאחיך התאום? הרי ככה אף פעם לא ממש משעמם לך. האם יש לו תכונות שהיית רוצה להיות כמוהו? האם אתה מקנא בו? האם אתה מקנא בילדים יחידים? (שהתפתחו לבד בבטן בלי אף אחד לידם?) האם כתאום שגדל לתוך הסיטואציה הכל כך מיוחדת הזו אתה בכלל שואל את עצמך את כל השאלות הללו שאני שואלת כאדם יחיד? 

 

יש מין שותפות הדדית ביניכם, הוא/היא  לצידך כל הזמן כמעט, את/ה

מתבונן/ת בו.....

והוא/היא בך.....

ויש רגעים של קרבה וביחד......ואז אתה מבחין שעל אף ה"תפאורה" השונה (מרקם השיער השונה, הצבע, הנמשים), יש גם המון דמיון. 

הוא/היא מספק/ת לך המון תמיכה ובטחון שיש על מי להישען.....

עבור פרויקט צילום שלי תיעודי וייחודי, אני מחפשת תאומים/תאומות/שלישיות/רביעיות מכל הגילאים. 

אפשר לפנות אליי במייל sagithallel@walla.co.il או בנייד 0527275488. 

תודה שגית

אורחת בת עשרה ימים

הימים הראשונים האלו שעולל או עוללה חדש/ה מגיעים הביתה ונוצרת צלע חדשה במשפחה שבין רגע משנה את פני המשחק, מדהימים ומרגשים אותי בכל פעם מחדש. 

אני זוכרת את עצמי כאמא צעירה מתפעלת בהתחלה כמעט כל דקה, מהפלא הזה.....שהיה ממש עד לא מזמן בבטן שלך והנה פתאום הוא ייצור בפני עצמו, עם רצונות ודרישות...חשוף ופגיע כל כך, זקוק כל כך להגנה ואהבה. 

יושבת ומסתכלת על הגוף העוברי הזה, המקופל בהתחלה, כאילו עוד לא הפנים שהנה אפשר כבר למתוח רגליים כבר לא צריך להצטופף שם בפנים. על העיניים הקטנטנות שנפתחות תחילה לכדי חריץ צר....מסתגלות לתאורה החזקה לעומת החושך שבפנים. על הרגליים הדקיקות הללו והעור המקומט והמתקלף (צבי צב קראנו לו), שאת לא מספיקה להתענג עליהם והופ הן יעלו בשר. 

והנה פתאום יום אחד את קמה בבקר (וזה קורה כל כך מהר) מסתכלת על תינוקך ואין כבר זכר לעובריות הזו, פתאום זה כבר מוזר לחשוב כי לפני רגע הוא היה בבטן (כי הוא גדל כל כך ומוזר לחשוב שהיה לו מקום שם בפנים), פתאום הרגליים הדקיקות כבר נהיות שמנמנות (ואין כבר זכר לצבי צב) הן מתארכות (כבר לא מקופלות בתנוחה העוברית), חריצי העיניים נפקחים לכדי עיגולים גדולים ופתוחים לרווחה.

התקופה הזו של הימים הראשונים עוברת כל כך מהר....

ומשום כך כל כך שמחתי והתרגשתי לבואה של האורחת הזעירה שהגיעה אליי לסטודיו באחד הבקרים. בכל זאת לא בכל יום נכנסת אליי אורחת בת 10 ימים בלבד. 

אמנם  קטנה וזעירה אך כבר מפגינה כישורים אתלטיים מרשימים לגילה....

והמבט החד והמתבונן הזה בעיניים הגורם לך שוב ושוב להפנים שהם נולדים כבר עם אופי משלהם, ונראה כאילו הם ממש מבינים מה קורה פה בעולם סביבם.

והאחיזה זו בידה של זו....

והקשר המופלא הזה שנרקם בין אמא לילד/ה שאין שני לו.....

ההתמסרות האינסופית של כל אחד מהצדדים....

ורגעי השלווה והנחת......

ובואו נהיה מציאותיים וכנים יש גם רגעים אחרים.....

הרגע הזה בו היד הקטנטנה הזו אוחזת בחוזקה באצבעך ממש לופתת אותה, ואת מבקשת להאריך את הרגע הזה והבאים אחריו בליבך כמה שיותר, לנצור אותם עמוק עמוק לפני שיחלפו. 

אז אם גם לך בא להנציח את הרגעים המופלאים הללו שעוברים כל כך מהר ,אתם מוזמנים לשלוח לי מייל או להשאיר הודעה בפייסבוק לקביעת תאריך לצילומים שכאלו. 

הצילומים יכולים להערך בביתכם או אצלי.

טלפון נייד: 0527275488
מייל: sagithallel@walla.co.il
דף הפייסבוק שלי https://www.facebook.com/SagitFridmanHallelPhotographer

הפקת אופנה בחמישה שקלים

 אילוצים בריאותיים הביאו לשהייה ארוכה בבית במהלך שנת הלימודים להחלמה....

אז מה עושות אמא ובת עם הרבה זמן ביחד, חוש לאסתטיקה ואופנה (של הילדה ) וסטודיו צמוד בבית?

מדרבנים את אמא לפתוח את הסטודיו וליצור הפקת אופנה ביתית משפחתית .

ביגוד: חולצות שניקנו יד שניה ב 5 שקלים כל חולצה.

         חולצה לבנה רקמה כחולה - 40 ש"ח בשוק הפשפשים.

         שמלה - ירושה מהאחות הגדולה

          נעלים - נעלי החתונה של אמא ששמחו לצאת מהקופסה ולהתאוור אחרי גלות של כמעט 20 שנה. 

          שאר הבגדים- אוסף פרטי מהארון הביתי

אביזרים- אוסף פרטי מהארון הביתי ומהארון של סבתא

ריהוט - פריט שנמצא ברחוב אומץ ושופץ.

דוגמנים- אוסף פרטי שנמצא בבית ושמח לשתף פעולה. 

אחיות

 יש אנשים שלא יכולים לדחות סיפוקים....הם צריכים את הכל כאן ועכשו.....ויש כאלו שהדברים מתרחשים אצלם  delay
אני נמנית עם הקבוצה השניה. עושה את הדברים ב delay . למה הכוונה אתם שואלים?
נגיד אני קונה בגד חדש או זוג נעלים חדש...לרב ייקח זמן רב מהרגע שקניתי עד הרגע שאנעל/אלבש. למה אתם שואלים? (אין לי תשובה)...ככה! למרות שלימדו אותי שככה זה לא תשובה....
ואז כשסוף סוף אני לובשת/נועלת ומקבלת תגובות של "תתחדשי" אני אומרת תודה כמובן ומוסיפה "זה לא כל כך חדש" (לפעמים זה כבר ממש מספיק להתיישן בארון...חודש חודשיים שנה שנתיים), "אבל זה נראה ממש חדש" מגיבים לי (שהרי זו הפעם הראשונה לדוגמא שהנעלים שקניתי בלונדון ראו את אור השמש אחרי שנתיים) ואז אני מסבירה....(בכל זאת בגנים הייקים שלי...דיוק זה דבר חשוב).
כמובן שדפוס התנהגות ה DELAY שלי מלווה אותי בכל מיני מצבים בחיי....
גם בנושא פרסום הצילומים.....
הצילומים שאפרסם היום הם בDELAY של כמעט שנה.
שלא תבינו לא נכון..הם הורדו מיידית למחשב ותוקנו עוד באותו היום....(בזה אין לי היכולת לדחות סיפוקים) וגם ניתנו למצולמות במהירות.
אבל משום מה לקח לי הרבה זמן להוציאם החוצה לאוויר העולם (גם הם כמו הנעליים לא ראו את אור השמשוהסתפקו בתאורה המלאכותית של המחשב).
אז נכון שכבר המון צילומים נעשו אחריהם..וכבר עומדים בסבלנות "בארון" ומחכים ל"חשיפה הגדולה"...אבל כפי שכבר אמרתי...(גנים ייקים) דיוק זה חשוב וגם סדר.....אז למען הסדר הטוב.....אני מנסה ללכת כמעט בסדר כרונולוגי....בענין היציאה החוצה.....
מה גם שמגיע לצילומים הללו כבוד אפילו אם צולמו כבר מזמן.....
אז מה היה לנו כאן? חברה טובה שהגיעה עם שתיים מילדיה..ילדותיה....או יותר נכון כל הצד הנשי של המשפחה....אני מאד מאד אוהבת לצלם אחים/אחיות ולראות את האינטראקציה ביניהם.....אמנם גם צילמתי תמונות של אמא עם בנות....אבל בחרתי הפעם להראות את האחיות....
הצילומים היו מהנים עד מאד....בכל מקרה אני מאד נהניתי ואני חושבת שגם הן......אני בכל פעם מחדש מתרגשת במהלך הצילומים עצמם ועוד יותר במהלך הצפיה בהם אחר כך בבית על המחשב....מתרגשת מהרובד הנוסף שהמצלמה מצליחה לקלוט . כאילו לעדשת המצלמה יש חיים משל עצמה והיא קולטת עוד פרטים נוספים שהעין כאילו לא ראתה אותם....דרך הצילומים אני מרגישה שאני מכירה פתאם את האנשים אחרת....יוצרת עימם מערכת יחסים... כבר הספקנו לעשות סשן נוסף של כל המשפחה...שהבנים לא ירגישו מקופחים...אבל זה כבר לסיפור אחר.....
אז הנה המיטב.....