יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

צילום משפחתי


 לפני כל צילום אני מתרגשת. יש לי קצת פרפרים בבטן. איך תהיה האינטראקציה ביני לבין המצולמים, איך תהיה התקשורת בינם לבין עצמם. אפשר לומר המון על משפחה דרך צילום. על היחסים בין בני המשפחה. לרב המצלמה אינה משקרת....נכון, לא תמיד כל בני המשפחה משתפים פעולה באותה המידה, יש כאלו יותר פתוחים המרגישים חופשי מולי ומולה (המצלמה), יש כאלו שהמצלמה גורמת להם לפחות בהתחלה מבוכה רבה...פה המקום שלי להפשיר את הקרח, להוריד את המחסומים. צילום בעיניי הוא תהליך. הוא קורה לאט לאט. לרב התמונות שצולמו בתחילתו לא תהיינה דומות לאלו שצולמו כשהמחסומים הורדו. זו הסיבה שאינני עומדת עם סטופר בנוגע לזמן הצילום. נותנת את הזמן בכדי שהדברים יקרו. 
במקרה זה מדובר בצילום משפחתי לרגל בר מצווה של הבן הבכור. מכיוון שאני  מכירה את המשפחה באופן אישי, ההתרגשות היתה מהולה בהרבה שמחה....
הם הגיעו אליי בשיש בבקר עם מזוודה גדולה והמון חיוכים. בילינו כמה שעות נפלאות ביחד, במהלכן גיליתי עוד כמה פרטים נוספים על כל אחד מבני המשפחה המקסימה הזו. חלק מהגילויים קורים רק כאשר אני מתבוננת בתמונות אחר כך בשקט על המחשב בתם הצילומים. אני חייבת להודות שלרב אני מתאהבת קצת במצולמים שלי....מרגישה אליהם קרבה גדולה יותר לאחר מכן. כאילו השאירו אצלי פקדון ששמור רק לי. ביני לבינם. 
כאמור התהליך היה מהנה במיוחד גם לי ואני חושבת שגם להם. 
אתן קצת לתמונות לדבר בעד עצמן.

כמה אהבה מורעפת על הילד הביישן, הרגיש והמקסים הזה.....


לפעמים קצת יותר מדיי




רגעים מקסימים של צחוק....


 והרבה אהבה.....







 ורגעים מצחיקים של אמא ובת...שהאמא נראית גם קצת כמו ילדה.....






 נהיה כנים, לא כל הזמן היו רגעי אושר, כמו בחיים האמיתיים, היה גם תסכול ובכי. ואני חייבת להודות שאני הכי אוהבת את הרגעים הללו בצילום כי הם כל כך אותנטיים...


 וכמה תמונות של כולם ביחד....



אז המון המון ברכות ואיחולים...שתשארו בריאים ,מאושרים וצוחקים תמיד....

יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

גלגולו של בגד


 בגדים בניחוח נוסטלגי המתרפקים על התקופה של פעם מעוררים אצלי געגוע, וגם את הדמיון. יש משהו קסום ורומנטי בעיניי בבגד שהיו לו חיים (גלגולים ) קודמים. בניגוד לקולקציות המסחריות בחנויות הדומות לעיתים זו לזו, פריטי הוינטג' נדירים ומיוחדים. לכל בגד סיפור חיים משלו, כמובן שאיני יודעת אותו אבל הוא מיד מעורר אצלי את הדמיון אני יכולה להמציא לו סיפור משל עצמי. (לעיתים אני מפליגה איתו עד לארצות רחוקות). 
את חנות הליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת, הכירה לנו המורה לתפירה של ביתי לפני מספר חודשים, כשראתה את הסגנון האהוב על ביתי. היא רמזה לה שכדאי לה לפקוד את המקום מכיוון שנראה לי שתמצא בו עניין. הרבה זמן זממנו על המקום, כיוון שבעבר היה פתוח רק בבקרים לקח זמן עד שהגענו. זה מסוג המקומות שכשאתה נכנס אתה מגלה כאילו מצאת אוצר. 
המקום בו מתממש בכל רגע המשפט: "זבל של אדם אחד הוא האוצר של האחר". בדיוק כמו ברהיטים ישנים.....
נכון אני יודעת שחלקכן/כם (כן כן גם בנים אני רואה שם), נרתעות מהמחשבה ללבוש בגד "ישן", "משומש", "של סבתות", שמישהו לא חפץ בו יותר. אני בדיוק להיפך, אני מוצאת בזה מלא קסם. כך אני יכולה למצוא פריטים ייחודיים שלא יהיו לאחרות. 
נכון חדוות קניה לא כל אחת תמצא במקום....בכל זאת לא מדובר בחנות חדשנית מעוצבת ומהודרת במרכז העיר, אלא בחנות (באזור מגורים ברחובות) גדולה ועמוסה בפריטים רבים מכל הסוגים והמינים. מסודרת בסדר רב (עליי לציין), ומיועדת לכל שכבות האוכלוסיה על סוגיה. מאנשים שהפרוטה לא מצויה בידם וכך הם יכולים להתחדש בפריטים שונים במחירים מצחיקים ועד לנערות ונשים חובבות אופנה שמחפשות אחר בגד ייחודי. אכן צריך להצטייד בסבלנות כשמגיעים לשם, בכדי לנבור בכל הבגדים, כדאי גם להיות מצוידים במעוף ודמיון לזהות פוטנציאל בבגד.....בין ערימות הבגדים האינסופיות. 
מסתבר שהעמותה הזו של הליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת קיימת שנים רבות, כך גם החנות. אנשים מגיעים אליה עם שקים גדולים ותורמים את כל מה שאין להם בו צורך. המחירים בחנות נמוכים מאד וכל הכסף ממכירתם של הפריטים בחנות הולך לתרומה למחקר למניעת מחלות ריאה ושחפת. אני לרב נכנסת לשם עם שקים לתרומה מצד אחד ויוצאת עם רכוש אחר שקניתי מצד שני. (משמע תורמת פעמיים בכל ביקור) מאז שהכרתי את החנות אני מרבה לפקוד אותה לעיתים קרובות, המלאי מתחדש כל הזמן, ומכיוון שהיא כל כך עמוסה, בכל פעם ניתן לגלות פריטים אחרים שלא ניגלו לעין בפעם הקודמת. יש סיפוק אדיר בלקנות שם בחנות בעיניי, (את גם תורמת לאיכות הסביבה, גם תורמת למניעת מחלות , גם מקבלת בגד עם סיפור חיים, גם מעודדת את היצירתיות שבך לזהות את הפוטנציאל של הבגד וגם המחיר הוא ממש ממש נמוך. להראות לבוש היטב במחיר שכזה ובקניה שכזו בעיניי מספקים שבעתיים מאשר להיכנס לחנות אופנתית בקניון. יש לי כבר אוסף פריטים די רציני משם. כך אני מעשירה לי את מלאי הבגדים לצילומים (אלו הם האקססוריז שלי) יש לי כמה רעיונות להפקות אופנה ביתיות על הכוונת.....
חולצה לבנה שנקנתה שם קיבלה אצלי כבוד רב בצילומים בתוספת מצולמת יפיפיה שכבר הצגתי בפניכם בפעם הקודמת, הפעם התדמית קצת שונה....והרי הם לפניכם. 







יום שני, 9 בדצמבר 2013

כל אחד והונוס שלו



 כצלמת אני אוהבת להתבונן באנשים, תרה אחרי פרצופים מעניינים. מענינים אותי דוקא האנשים "הרגילים" שמסביבי (פחות הדוגמנים המקצועיים). האמת שזה סיפור קצת מצחיק איך גיליתי את היפיפיה הזו. ביום השואה (אני אפילו לא בטוחה שהאחרון אולי אחד לפני), נסעתי לבית הספר לשמוע את ביתי שרה בטקס. נכנסתי לאולם הספורט שהיה עמוס לעייפה בתלמידי תיכון משלוש שכבות גיל שונות. התישבתי, כוונתי מצלמה לעבר הבמה (דווקא וידאו הפעם) וחיכיתי שהטקס יתחיל. מכיוון שהגעתי טיפה מוקדם , ישבתי משועממת וחיכיתי בסבלנות. מסביבי המולה של בני נוער שנכנסו אל אולם הספורט לבושים כולם בחולצה לבנה עם סמל  בית הספר כיאה לטקס יום השואה. רב הילדים כבר היו ישובים על הכסאות ועדיין הטקס לא התחיל....התחלתי להתבונן סביב. נערים ונערות מכל הצבעים והמינים. פתאם איזה שתי שורות אחורה באלכסון אליי ראיתי אותה. נערה לבושה בחולצת בית ספר לבנה כמו מאות הנערים והנערות שמסביבה ובכל זאת היה בה משהו אחר, כמו הילה סביב הראש, היא בלטה לי בעין בין כל ההמון הזה. נערה צעירה יפיפיה (שנראה היה כאילו לא מודעת בכלל ליופיה- ואת זה אני הכי אוהבת) עם מראה קלאסי כאילו לקוחה מתוך אחד מציורי הרנסאנס (התקופה שאני הכי הכי אוהבת באמנות).  היא  הזכירה לי את ונוס של בוטיצלי.....משהו במבנה המאורך של הפנים, בשיער, בצבעים.....
בינתיים הטקס התחיל ונהיה שקט בקהל. 
טוב "איך אני מבררת מי זו הנערה הזו?" אני שואלת את עצמי......
הכי הגיוני זה לשאול את הבת שלי.
קצת בעיה בהתחשב בעובדה שהיא עומדת כל הטקס על הבמה ושרה. קצת התביישתי בעצמי בכך שבמקום להיות עסוקה כל כולי בטקס, אני עסוקה באיך אני מבררת מי זו ונוס שלי......
תם הטקס.
הבת שלי שרה מקסים, וונוס נעלמה כלא היתה. החמאתי לביתי ונסעתי הביתה. 
בצהרים חזרתי לבית הספר לאסוף את ביתי. בעודי יושבת באוטו ומחכה, אני רואה את ונוס יוצאת מבית הספר.
אמרתי לעצמי: "זו הזדמנות שלך לתפוס אותה...תגשי אליה" , במחשבה שניה:
 " הבת שלי שלומדת באותו בית הספר תתכחש אליי ולא תכיר בי יותר אם אעשה כזה מעשה". עוד רגע של העמדה על כף המאזניים מה יותר חשוב: לצלם את ונוס ולעשות בושות לבת שלי, או לתת לונוס ללכת הלאה אבל להיות אמא למופת. בחרתי באפשרות השניה....וונוס הלכה פרחה לה. 
בינתיים ביתי נכנסת לאוטו. "תקשיבי אני אומרת לה: בטקס ראיתי בחורה יפיפיה שאני חייבת לצלם. היא נראית כמו ונוס של בוטיצלי...זה כמעט התאור היחיד שיכולתי לתת עליה. את חייבת לברר מי זו." אמא, מוחה ביתי איך את רוצה  שאדע למי את מתכוונת, ועוד היו באולם שלוש שכבות גיל....". ועוד אני מספרת לביתי על המעשה אצילי שעשיתי שלא ביישתי אותה ולא ניגשתי אל ונוס שלפני כמה רגעים חלפה על פני המכונית שלי. 
נסענו הביתה.....
עבר מלא זמן ולא הצלחתי למצוא את ונוס. 
כעבור כמה חודשים, הבת שלי קוראת לי בהתרגשות למחשב: "אמא בואי מהר, מצאתי לך אותה". ופותחת דף פייסבוק של ילדה מבית הספר. "זו היא" היא אומרת בבטחון . אני מסתכלת בתמונות, ואני אומרת לה: "זו לא היא". ועוד הבת שלי בשלה, מתווכחת איתי (וכזכור לכם היא בכלל לא ראתה אותה ולא יודעת במי מדובר), אמא היא אומרת בבטחון...זו חייבת להיות היא. תסתכלי טוב. ואני שכבר עבר כל כך הרבה זמן ופתאם אני כבר לא כל כך בטוחה שאני זוכרת בודאות איך היא נראית כמעט משתכנעת ואומרת כן. 
ושוב עובר עוד המון זמן....ושוב קריאות נרגשות מכוון המחשב :"אמא תנחשי מה? הפעם באמת מצאתי לך אותה" ואני הפעם כבר בפחות התלהבות מגיעה לחדר המחשב לצפות בתמונות. 
הפעם - זו באמת היא. 
טוב אני אומרת לביתי "את מכירה אותה?". "לא ממש" היא עונה, "אני רק יודעת שהיא לומדת שנה מתחתיי ואיך קוראים לה....."
רגע מתלבטת ביני לבין עצמי...איך אני אצטייר בפניה אם פתאם אפנה אליה בעצמי ומבקשת את התווך של ביתי. אולי כך היא לא תיבהל אם אפנה אליה ככה פתאם. וביתי מסכימה לתווך. אבל לי זה נראה קצת מוזר פתאם לפנות אליה ישירות.....ואני נוטשת לעת עתה את הרעיון. ושוב עוברים כמה חודשים. 
ויום אחד אני מחליטה לפנות אליה והיא נענית בשמחה.....ואנחנו קובעות שמתישהו בחופש הגדול זה יקרה.....והחופש הגדול עובר וזה לא קורה. 
ואז אני מבינה שכדי שדברים יקרו חייבים לתכנן ולקבוע אותם מראש . ואנחנו קובעות לחופש חנוכה. ולי יש המון תכנונים עליה. אבל אני מחליטה שלפני כל התכנונים, הפעם הראשונה תהיה כמו טסט. שאראה איך היא מצטלמת, בכל זאת לא מדובר במישהי שרגילה לעמוד מול מצלמה. והיא בעצם בכלל לא מכירה אותי וזה די מביך. 
ואני מצלמת במשך כמה שעות. ונהנית מכל רגע. ונראה כי על אף שלא הצטלמה מעולם היא יודעת את העבודה. ואני כמעט ולא צריכה להנחות אותה. תענוג צרוף. 
וזו אחת מהסדרות שיצאו לי: שתתרשמו גם אתם.....ויש עוד כמה סדרות שונות זו מזו, אעלה סדרות נוספות בהמשך. וזהו נראה לי שדיברתי מספיק ולתמונות יש הרי את הכח שלהן, אז הרי היא לפניכם. מה אתם אומרים???
ומה שהכי משמח אותי בכל הסיפור זה השינוי שחל בי: זה אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים אם הייתי מעזה ככה לפנות לזרים? התשובה היתה בחיים לא.....והנה אני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש.....