בוקר, גשם זלעפות יורד בחוץ, 3 ילדים נשארים עם פיג'מות בבית, חלקם קצת חולים, חלקם מקוררים, מתפנקים ומנצלים את העובדה שיש אמא בבית וחלקם עומדים על זכות השווים , אם השניים האחרים נשארים אז גם אני . (כמובן שלא אחשוף מי זה מי) פן אקבל נזיפה "ממוסדות החינוך השונים" על שאני מעיזה להשאיר את ילדיי בביתי בלי שום סיבה מספקת.אין יום נפלא מזה להישאר בבית החם להתבונן בסערה שבחוץ ולשמוח על שאין שום סיבה להוציא את האף החוצה, אפילו לא לקבל את הילדים היורדים מהאוטובוס מההסעה, אפילו לא להחזיר מהתיכון, אפילו לא להסיע לחוג. אם כבר בבית אז עד הסוף משמע כל היום בבית.
אבל לא חדורת מוטיבציה שכמוני, שהחליטה שאין זמן מתאים מזה, לשים פעמיי לעיר הגדולה, לעבר נחלת בנימין בכדי לקנות את שלל הבדים השנתי לפורים הקרוב. ובמחשבה לאחור כבר יצא לי בעברי לקפוץ מעל שלוליות מרשימות ברחוב נחלת בנימין, ולהתפלל שהפיסוק שלי מספיק גדול כדי לצלוח את השלולית בשלום ולא לנחות עם כל משקלי לתוכה.
טוב אני לא עד כדי כך "משוגעת", פשוט הייתי צריכה גיבוי של הוריי כדי שלא אצטרך להזדרז לחזור הביתה וזה היה היום המתאים ביותר השבוע, או לדחות לשבוע הבא, אז כמו שאומרים בפולניה אני לא עשויה מסוכר ומקצת גשם אף אחד לא נמס גם לא אני ,אז חמושה במעיל, צעיף ומטריה יצאתי לכבוש את העיר הגדולה בסערה (תרתי משמע).
כפי שכבר סיפרתי בעבר הדרישות בנוגע לתחפושות הולכות וגדלות משנה לשנה, (גם של המחופשים וגם שלי מעצמי שמעלה את הרף גבוה יותר). לעיתים אני חשה שיש לי ממש כמו נוקשות מחשבתית בנוגע לאיך אני עושה לי את החיים קלים יותר בנושא, נוקשות כל כך רצינית עד רמה שהיא משתקת (כמו בפרסומת שיש עכשיו בטלביזיה על מעבר לבנק אחר.... "את דוחה"). לזה מתווספת העובדה שיש לי בערך 4 שעות ברוטו ביום להגיע לתל אביב, לבחור בדים (ובחירות עבורי זה דבר קשה) ולחזור הביתה בזמן. כך שהיו לי כל התרוצים שבעולם לדחות.
אבל הבנתי שינואר אוטוטו נגמר ובסוף פברואר כבר מתחפשים, ונכון שאני מעלה כל פעם לבלוג עוד ועוד תחפושות מפורים אחרים אבל בקצב הזה אם לא אתחיל לפעול.... ולחשוב ברצינות על התחפושות ולתפור בסוף אאלץ ליישם את איומיי, השנה נקנה לכם תחפושות בחנות, שמתקבלים (לאיומים הכוונה) בדממה לרגע ע"י ילדיי בחצי צחוק חצי פחד ולאחריהם מגיבים: "אמא את לא מתוונת ברצינות נכון? ", " תמיד את מאיימת ובסוף את מכינה", " את לא תקני לנו תחפושות? נכון?".
אז החלטתי שזהו זה רעיון כבר יש ,אם כי לא בכל התחפושות אני יודעת איך להעביר את הרעיון לרמת ביצוע ... אבל צריך להתחיל מאיפשהו.
הגעתי לנחלת בנימין מוקדם, כשהמוכרים החלו לפתוח את החנויות אט אט ולהוציא את גלילי הבדים החוצה, מכסים אותם בניילון בכדי שלא יירטבו.
תמיד כשאני מגיעה למשימה שכזו אני עושה סבב בכל החנויות בודקת את המצאי, יש בדים שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לקנות, ואילו אחרים אני צריכה לחפש מה מתאים.
לאחר שעפתי עם המטריה ברוח ( מה רע ,הרגשתי כמעט כמו מרי פופינס שמגיעה לסימטת הדובדבן 18 בלונדון), סקרתי את כל מה שיש ( כן זו עוד אחת מהבעיות שלי, חוסר היכולת להחליט באופן כללי וחוסר היכולת להחליט לפני שראיתי ה כ ל), התחלתי לרכוש .....
הבד הראשון שרכשתי הוא בד פרווה מחליף צבעים ,בז בחוץ, חום שוקולד בפנים אני חושבת שהפלאש של המצלמה לא עושה עימו חסד...כן הבד הזה הולך להיות מיניטאור, בתקוה שמכונת התפירה שלי תתנהג יפה ותסכים לתפור את הפרווה העבה הזו.
אני חייבת לציין שבשניה שנכנסתי הביתה ועטו עליי להציץ על השלל, מה הבאתי בשקיות ,השמחה למראה הבד הזה היתה מאד מאד גדולה, בעיניי באופן כללי הוא קצת מכוער לכשעצמו אבל כל עוד אני לא הופכת אותו לכרית בסלון או שטיח או כיסוי לספה (נשמע טוב הא???) הוא יעשה את העבודה מצוין ואכן מתאים בדיוק.
אלו הבדים לתחפושת השניה , שבשל אלמנט ההפתעה לא אגלה מה היא רק אתן מספר רמזים , יש פה שני בדי פליז בצבעי מוקה ושוקולד מריר ( ממש מעורר תאבון) ושני בדי לבד גם כן בגווני חום.
אם הרמז הראשון לא עוזר , הנה רמז נוסף....זוהי סקיצה שהכנו אתמול בבית אחרי שחזרתי עם הבדים, עם אבא שלי לנסות ולתת פתרון לאלמנט מסוים שצריך להיות בתחפושת, כאמור אלו סתם בדים לדוגמא, התפירה ידנית ומרושלת וזה רק חלק ממכלול שלם.... אבל יותר מזה לא אוסיף.... יש להתעזר בסבלנות.
מכיוון שהתחלנו לחשוב ולעבוד על תחפושת אחת מיד נשמעו קריאות קיפוח מהצד השני : מה עם התחפושת שלי, מתי עובדים על שלי, אז סבא ישב והחל לבנות בסיס לראש של מיניטאור מקרטון שיהיה לפי דרישות הלקוח " תלת מימידי" כן כבר בגיל 7 יש לו דרישות שכאלו, אז הנה טעימה ראשונה לבסיס של הראש.
ואילו הבדים לתחפושת השלישית נראים בתמונה הפותחת של הרשומה בגווני ירוק , אדום, לבן, רק אוסיף ואומר שהבד הירוק הוא צמר ואילו האדום והלבן הם בדי לבד וגם כאן לא אוסיף.... התוצאה תוצג בהמשך.אני חייבת לומר שאחרי שחזרתי עם השלל הביתה , נרגעתי, כי כשיש בידי את הבדים ,הרעיונות כבר באים לבד.... עכשיו מה שנותר הוא להפשיל שרוולים, להוציא את סרט המידה, לחדד את המספריים ויאאלה לעבודה... איזה כיף לי.
רשומות
