ליל הסדר

כמה ימים לפני חג הפסח נסענו במכונית לסופר לעשות קניות כשנשאלתי פתאם על ידי בני: "אמא, איזה חג את הכי אוהבת???" בוא נראה אמרתי ומיד שלפתי את פורים כמובן (בגלל התחפושות), את שבועות (בגלל הלבן, הטנא, הזר ומאכלי הגבינות), את ראש השנה (בגלל החגיגיות, והצינה שבאוויר שיש בה גם משהו קצת עצוב) ואז נעצרתי.... עכשו יותר קל לי לומר לך אלו חגים אני לא אוהבת: את ל"ג בעומר (בגלל המדורות), את יום העצמאות (בגלל ההמוניות), ובנושא זה חשבתי שדוקא השניים האחרונים היו אהובים עלי כילדה עד מאד. משהו קורה לנו כהורים, משתנה לנו הטעם.

מה עם פסח הוא הוסיף ושאל... באמת מה איתו חשבתי. כילדה חג הפסח זכור לי כאחד החגים היותר מרגשים, המפגש בבית במושב של סבא וסבתא עם כל הבני דודים לבושים בבגדי חג היה ארוע שכולנו חיכינו לו. עם כניסת החג היו מתחילים להגיע הדודים מפתח תקוה , הדודה מירושלים, הדודים מהבקעה ואנחנו. הציפיה לסבא ולדודים והבני דודים "הדתיים" שומרי המצוות שיחזרו מבית הכנסת, השלמת ההכנות האחרונות במטבח, הסיבובים שעשינו כל בן דוד בתורו ליד הקופסה עם הקניידלך, שהלכה והתרוקנה מסיבוב לסיבוב כשבכל סיבוב משחילים עוד קניידלע אחד לפה, כך שבספירה מהירה עוד לפני תחילת הסדר היו בבטני לפחות ארבעה חמישה קניידלעך ( מה שלא הפריע לי לענות כשנשאלתי כמה קניידלעך את רוצה במרק בעת הארוחה? 4 לפחות....), הציפיה לאליהו הנביא שבאיזשהו שלב בסדר השאירו עבורו את הדלת פתוחה, אני ממש זוכרת את המאמץ הרב שהושקע בלא להוריד את העיניים מהכוס של אליהו שמא נפספס אותו לוגם....את חריקת הצירים בדלת הכניסה, וההתרגשות הנה הוא סוף סוף היגיע ואז את האכזבה, זה לא הוא, זו אילנה השכנה שבאה לבדוק מי היגיע לסדר. את הדפדוף בדפים של ההגדה לראות באיזה עמוד כבר יגיע האוכל (למרות שאני לא יכולה לכתוב שהבטן היתה ריקה...) ואת השמחה שסוף סוף הגענו. את טעם הקניידלעך, במרק הפעם ואת הנסיון לחתוך אותם מבלי שישפריצו על הבגדים החגיגיים, את הטבילה של המצות בתוך המרק. ואת הבני דודים מורחים שום על המצה, ואז את חוסר היכולת לקום מהכסא אחרי שיש בבטן שלך לפחות 8-10 קניידלעך. ואז היתה מין הפרדה שכזו הבני דודים הדתיים היו חוזרים אל שלחן הסדר להמשיך לקרוא בהגדה בעוד אנחנו החילוניים היינו ממצים את הסדר ומתפזרים למטבח ולסלון.

עם השנים השבט התעצם וגדל, סבא וסבתא זקנו, הבית לא יכול היה להכיל את כולנו, וגם הכוחות שלהם לא איפשרו זאת, וכך אט אט התפזרנו, בהתחלה רק חלק מאיתנו ולאט לאט כל בן/בת של סבא וסבתא ערך סדר משל עצמו. וחג הפסח איבד מהחגיגיות שלו. השנה מזה זמן רב חזר אלינו קסמו של החג וזאת משום שבת דודתי החליטה להזמיננו אליה. בהתחלה היססנו ולו בשל העובדה שאיננו יכולים לעזור לה בהכנות בשל מגבלות כשרות, אבל לאחר שהגענו לפשרה ( לפחות נביא את המשקאות) נעתרנו להזמנה. ולראשונה חזרה ההתרגשות לקראת החג כמו בילדות. מכיוון שבסמוך לחג הפסח חל יום הולדתה החמישים של בת דודתי, החלטתי להכין לה מתנה. התחלתי עם מחברת , וזאת מתוך ידיעה שיש אצלה התיחסות רבה למילה הכתובה. לאחר מכן עברתי ללבבות ריחניים כאשר כל לב מסמל עשור (5 עשורים) שכבר נחגגו וכל אחד מהם מכיל ברכה לעשורים שיבואו, וכך נכתבו הברכות: אושר, בריאות, שמחה, אהבה וכמובן יום הולדת שמח ( וזה רק כי לא היה לי מקום לכתוב סיפוק באנגלית, זו פשוט מילה ארוכה מדי). כל הברכות נכתבו באנגלית מטעמים טכניים לא היו לי אותיות קטנות בעברית. השתמשתי הן למחברת והן ללבבות הריחניים בשתי פיסות בד 45 על 55 שקיבלתי פעם מתנה, והייתי מבסוטה כיצד ניצלתי את שתי פיסות הבד עד תום. אחר כך החלטתי לתפור גם סלסלה מבד תואמת, חזרתי לחנות פיסות יום לפני ליל הסדר משם נקנו הבדים שקיבלתי מתנה, בכדי לקנות עוד בד פרחוני כמו הלבבות. הבד הרצוי נגמר, אך מצאתי בן דוד שלו בגווני סגול תכלת. (אולי זו היתה ההזהרה הראשונה שהענינים לא הולכים ללכת חלק כל כך, אבל אני התעלמתי). חזרתי הביתה עם כמה פיסות חדשות בידיי ( וזה לא שחסרים לי בדים בבית, אבל זה כבר לסיפור אחר) והתחלתי לתפור על פי הדרכה שקראתי ברשת, ישבתי עם המחשב פתוח ועברתי בכל פעם, לחדר מחשב ולסטודיו שלי להמשך העבודה. מכיוון שזו לי הפעם הראשונה שאני תופרת מהדרכה וגם הפעם הראשונה שאני תופרת טלאים, הייתי איטית למדי. מכיוון שאני לא כל כך אוהבת לעשות מה שאומרים לי שיניתי קצת את המידות, להקשות על החיים אם אפשר, שבסופו של דבר הקשיתי על החיים כי לא יכולתי לגזור בדיוק במידות שנאמרו, אבל התוצאה הסופית נראית כמעט אותו דבר, אז במה הועילו חכמים??? התלבטתי מה להכניס בין השכבות שיעמיד את התיק, התלבטתי אם לבד, בסוף ההכרעה נפלה על סמרטוט רצפה. הכרעה שהתגלתה כלא כל כך נכונה, ואפילו טפשית למדי ,הסלסלה קטנה למדי כך שלבד היה מעמיד אותה מצוין, לעומת זאת המחטים של המכונה שלי לא כל כך אהבו את הסמרטוט, במיוחד את העובדה שניסיתי להתחכם ולעשות עוד משהו שונה בהדרכה. אמרתי אם כבר יום הולדתה של בת דודתי חל בפסח ואם כבר הכנתי במתנה את סימני החג עבורי (פרחים, פריחה), אז מכיוון שפסח זהו חג הנקיונות, אעשה את הידיות של הסלסלה מהסמרטוט עצמו שיהיה אוטנטי (וגם התאים בטקסטורה ובצבעים), כאמור המחטים סרבו לקבל את השינוי שלי ופעמיים במהלך התפירה שברתי את המחט במכונה ( כל ימי תפירתי ויש עלי כבר אי אלו שעות תפירה שברתי פעם אחת מחט, ואילו בסלסלה הזו עוד פעמיים) כנראה שזה היה הרמז השני לכך, שהסיבוכים עוד לא תמו אבל גם מהם התעלמתי. תפרתי, גיהצתי, קיפלתי, הפכתי, חתכתי ושוב הפכתי, הוספתי ידיות, תפרתי, שוב הפכתי ובסוף בסוף ישבתי מבסוטה זהו נותר לי "ליילד" את התיק דרך החור הקטן שהשארתי בבטנה. ופה הרגשתי שמשהו מסתבך.... בתחילה עוד חשבתי שהכל ענין של גודל הפתח, אז הרחבתי אותו, אבל כשניסיתי "ליילד" את התיק, שום דבר לא רצה לצאת ואז הבנתי...... סוף סוף ירד האסימון...... תפרתי את הידיות הפוך, כמובן שאת זה הבנתי אחרי שהביטנה היתה תפורה. עצרתי, קיללתי, לקחתי פורם והתחלתי לפרום. ואני חייבת לומר שעל אף המשפט שלהרוס הרבה יותר קל מאשר לבנות, בתפירה זה לא תופס.... לפרום מבחינתי הרבה יותר קשה מאשר לתפור, וישבתי ופרמתי ופרמתי ובאחת בלילה בערך גמרתי לפרום, ואמרת לעצמי לא נורא למדת משהו ושוב תפרתי את הידיות הפעם נכון ואחריהן את הבטנה..... ושוב ניסיתי"ליילד" את התיק ולהפתעתי גיליתי שהפעם תפרתי את הבטנה הפוך ואז כבר ממש רציתי לצרוח על באמת ( ומי שמכיר אותי ויודע כמה אני אדם שמתכנן את צעדיו בנושאים כאלו קדימה, וכמה שבשבילי זה מקרה כמעט בלתי אפשרי שיקרה בכלל, יכול להבין את גודל התמהון) ובאמת שכבר רציתי להשליך את הסלסלה הזו לכל הרוחות והייתי צריכה לעבוד על עצמי ולומר קחי אוויר, תפרמי שוב..... ופרמתי ואז.... יצא טוב. אז זה סיפור המתנה והעיקר שהתוצאה היתה לרוחי, אם כי לא התהליך (אבל יש בו גם משהו מלמד.... מקווה שבפעם הבאה אם תהיה כזו בכלל לא אטעה בסלסלה).

אז קצת הסברים לצילומים הנלווים בתמונה בראשית הפוסט חמשת הלבבות הריחניים, ובתמונה למטה מבט מקרוב, לרקמה הידנית....

ועוד מבט לברכות הכתובות על הלבבות...

והכיתוב על המחברת שהתחיל מזה שלא מצאתי את המספר חמישים ובטעות גיליתי שלכתוב את המילה חמישים זה הרבה יותר יפה ומקורי לטעמי.


ועוד מבט אל המחברת....



ומבט אל הסלסלה בתום עבודה מאד מאד מייגעת. והלבבות בתוך הסלסלה

ותקריב אל ידיות סמרטוט הרצפה כמסמלות את חג הנקיונות, מזל שהיה קצת הומור בתיק הייתי זקוקה לו אחרי כל הפרימות....

ועוד מבט אל הידיות מצידן השני, שכל כך הקפדתי איזה צד של הידית יהיה בחוץ ואיזה בפנים עד ששכחתי להקפיד באיזה צד של התיק בכלל אמורות להיות הידיות וכך הן יצאו בצד הלא נכון של התיק.... מבפנים...

ועוד תמונה של הלבבות בתוך הסלסלה, ואם התמונות כבר מייגעות... תחשבו כמה מייגעת היתה הפרימה...

ותמונה אחרונה חביבה הפעם, ולא פחות חשובה האריזה והברכה ( שאצלינו במשפחה היא הכי חשובה מהכל...לברכה אני מתכוונת ), ברכה אחת מסתתרת מאחורי הכרטיס הסגול שכתוב עליו חמישים והשניה כתובה בתוך המחברת. אז כל המתנות הללו היו כתודה לבת דודתי על שהחזירה לנו את טעמה של הילדות. את ההתרגשות לקראת סדר רב משתתפים ואת המפגש המשפחתי הרחב.

ועוד הערה אחרונה וחשובה, אני מקבלת תגובות על כך שאין אפשרות להירשם לבלוג שלי לעדכונים במייל, אז זהו שזה לא מרוע לב.... אין לי מושג איך עושים זאת, אז מי שיודע ומבין ומוכן להושיט עזרה, אודה לו או לה עד מאד.
חג שמח....

מעשה בכיסא

פעמיים בשנה מקבלים התושבים מכתב בתאי הדואר ובו הם מתבקשים להוציא בתאריך מסוים פסולת גדולה לאיסוף. זה קורה לפני החגים ראש השנה ופסח. ואז זה הזמן בו אפשר למצוא מציאות ברחובות. הכסא הזה הושלך לרחובות לפני שנתיים , ומיד אימצתי אותו לחיקי.
אז נכון שהוא לא היה נראה כפי שאתם רואים בתמונת הפתיחה, הוא היה חום ומלוכלך, רגלו שבורה, והקפיצים הרוסים.
אבל למרות מראהו העגום מיד זיהיתי את הפוטנציאל הטמון בו. דבר ראשון הוא נשלח לתיקון הנידנוד והקפיצים השבורים אצל אבי וחזר אלי עומד איתן. השלב של התיקון הוא בדרך כלל מהיר מאד אבי הוא מסוג האנשים של כאן ועכשיו??? מהשלב שחזר מתוקן עמד הכסא עוד זמן רב בביתי, מכיוון שאני מהסוג בדיוק ההיפך מכאן ועכשיו ....אני שם ומחרכך ( שילוב של מחר ואחר כך). אבל גם לי וגם לכסא היתה הסבלנות לחכות... ובסוף הגיע תורו.
הנה הכסא עומד על הראש במחסן שלו במהלך בדיקת הקפיצים שלו.

והנה תמונה גרועה במיוחד של הכסא לפני השיפוץ. אני חייבת לומר שהריפוד המקורי של הכסא היה יפיפה בעיני , רק היה משופשף וישן בכדי להשאירו.

תמונה בה נראה הכסא לאחר שיוף וצבע.

עוד מבט מקרוב אל השיופים.

אחרי השיפוץ הכסא חזר לאבי לריפוד מחדש. מכיוון שיש לי כל כך הרבה בדים אגורים בקופסאות לקחתי אחד מהם שהתאים בצבעיו על אף שאינו בד ריפוד כי עם בד כותנה פשוט שנקנה בנחלת בנימין בבדים למעצבים. אמרתי במקרה הכי גרוע נרפד אותו שוב. בינתיים הריפוד מחזיק מעמד, אבל טיפה מתקמט.

ולמה אני מספרת את סיפורו של הכסא??? מכיוון שעמלתי כל הבקר לנקות את כמויות הג'יפה האדירות ( מצטערת אין מילה יותר נכונה למה שיצא ) מהשידה שמצאתי לפני שבועיים שלושה, והייתי חייבת להזכיר לעצמי שהשידה שווה את המאמץ ובסוף יצא ממנה משהו ( חוץ מטינופת ועכבישים.... מה לעשות זה מה שיצא). יש לי תחושה שהשידה הזו עמדה זמן רב בחוץ ולכן אני תוהה אם המאמץ איננו מיותר האם העץ במצב טוב, ואם אכן אצליח לנקות אותה היטב. חלק מהלכה שהיה על השידה התקלף לו מהשמש , אבל חלק ממנה עומד איתן ואין לי עוד מושג איך אקלף אותה...
מאז נמצאה השידה, קיבלתי גם "מתנה לחג" מאחי, אמנם היא הובאה אלי לא ארוזה בנייר צלופן עם סרט, אלא על עגלה עם גלגלים וגם היא נמצאה לפני שבוע ברחוב, במצב טוב יותר מקודמתה , מדובר בשלחן ארונית עבור מכונת תפירה, עם פדל של פעם, ומקום מיוחד לחוטים ופתח מלמעלה להניח את המכונה. עוד לא צילמתי, היא צריכה לחכות לתורה. נראית מציאה שווה למדי. או שאכן תשמש אותי לשלחן עבור מכונת התפירה שלי או שתעבור הסבה ותהפוך לארונית לאחסון.

עץ חג המולד

אז נכון שהצהרתי שהאביב כבר כאן, והספקתי להראות פריחת טורמוסים וחרציות אל מול ביתי, מראה שהיה מלבב במשך ימים ספורים ומזל שהספקנו להנציחו קצת, ביתי רצתה עוד קצת צילומי חרציות, אני אמרתי מחר ( היום אני עסוקה) ולמחרת.... הסתכלנו לעבר השדה שעד אתמול פרח ולא, הוא לא הספיק להתיבש ,אלא בעליו של המגרש החליט שזה הזמן לכסח את כולו לפני שיפרחו בו הנחשים ( מדוע הוא לא יכול היה לחכות רק עוד שבוע שהשדה יתייבש לבד ואז לכסח???) ובין רגע חלף לו הקסם. ועכשיו עומד מול ביתינו סתם מגרש נטול יופי ונצטרך לחכות שנה שלמה ליופי שיחזור .

ונכון שפורים נראה עכשיו כמו עבר רחוק, אבל אני חייבת עוד התיחסות קטנה לתחפושת השלישית בחבורה, לעץ האשוח של כריסמס עמוס הקישוטים. ולמה לא הראיתי אותו עד כה??? כי הצילומים לא היו מספיק ראויים בעיני, ולא שעכשיו הם נהיו, אבל הם פשוט תיכף יהפכו ללא רלוונטים... אז עדיף צילומים שכאלו מלא כלום. חוץ מזה הגיע הזמן להזיז את עץ האשוח מהסלון, ומי שמכיר אותי מבין שזו לא בדיחה.

אני חייבת לציין שאת התחפושת הזו ( ואני חושבת שזו התחפושת היחידה עד כה במשך כל השנים) שאני הצעתי. הרעיון נולד לאחר שביתי הקטנה דוקא, סיפרה כי מישהי רוצה להתחפש לעץ ריח (אלה שתלויים באוטו) ואני ישר אמרתי אולי תתחפשי לעץ של כריסמס עם קישוטים? לא אמא היא אמרה אני מתחפשת לקיפוד.... ( כמובן שלא ניסיתי אפילו לשכנע שכן אני מכירה את הסחורה) אבל בקרב ביתי הבכורה ההצעה התקבלה בברכה. וזה מפתיע יש לומר.

אז כמה תמונות תקריב לקישוטים שנעשו עבור העץ, כולם עשויים מלבד בגווני אדום, לבן , ואיך אפשר חג המולד בלי קצת עוגיות גינגרברד? וגם כמה קישוטים מנצנצים ( הכדורים האדומים) שנעשו מכדורי קלקר, פאייטים אדומים וסיכות קצרות נעוצות בתוכם. הקישוטים קושטו עם חוטי רקמה ונתפרו חלקם ביד חלקם במכונה.

והנה מבט אל העץ , שנתפר מבד צמר, אמנם לא בגוון הירוק המאפיין את חג המולד אבל בינינו מוצלח הרבה יותר. שמלת העץ עשויה משתי שכבות שנבנו על גזרת A , כמובן שגם בשמלה זו נעזרתי בבת הזוג מצמד החמד , חוט חשמל הוכנס בתחתית כל שכבה כדי שהעץ יעמוד כראוי לעץ, ואחר כך ניתלו הקישוטים, שנתפרו ביד אחד אחד לשמלה בחוט רקמה.

מבט מאחור לשמלת העץ ולכפתורים האדומים שמקשטים אף הם את העץ.

ועוד התיחסות קטנה ליצירת אחר הצהרים שלא היה לי בה שום חלק, של ביתי ושל סבא. הדרישה היתה סבא , במסגרת שעור גאוגרפיה הייתי צריכה לתכנן דגם של מכונה כלשהי..... תכננתי מכונת קורנפלקס ואני רוצה לבנות אותה .אז רעיון היה כבר, וסקיצה כמובן שכבר צוירה עוד בבית ספר , אפילו קרטונים היו בחצר למטרה אחרת, אז קצת חיתוכים בסכין יפנית של הקרטון, של נייר שקוף למכונה ושל כל קופסאות הקורנפלקס שהיו לנו בבית ( כן כן שימו לב לכתוביות מתחת לכל סוג של קורנפלקס מאין הן לקוחות), הבאה של עזרים נלווים כגון כוסות וכפיות והנה לפניכם מכונה שעובדת ומוציאה קורנפלקס לסוגיו לכל דורש וכדי שיהיה בכלל מעניין וגם טעים, התווספה להדגמה בבית הספר קופסא גדולה של קורנפלקס וגלון של חלב עם הרבה כוסות חד פעמיות וכפיות שאף אחד מילדי הכיתה לא יצא רעב.

מבט מקרוב לסוגים השונים שהמכונה יכולה לחלק... ואם תבואו אלינו הביתה ותראו קופסאות שונות של דגנים למיניהם ובהן חורים מלבניים שתבינו למה...

רעיון התיעוד במשפחה יוצרת הוא רעיון מצוין ולמה??? תחשבו כמה יצירות שכאלו מתווספות עם השנים, ואין לב לזרוק אותן מצד אחד, מצד שני צריך לבנות עוד בית רק כדי לאפסן אותן. ( יש עשרות שכאלו ואני לא מגזימה).

כך הדבר גם עם בניות בלגו שחבל לפרק או כל בניה אחרת, יצירות לחגים (סוכות מיניטוריות, חנוכיות), יצירות לימי הולדת, אני חושבת שזו שיטה טובה אפילו עם ציורים של ילדים.
התיעוד של היצירות במצלמה מאפשר ,לי לפחות לשלח אותן באיזשהו שלב יותר בקלות ( עם דגש על יותר בקלות אבל זה לא קל כלל וכלל) ולפנות מקום ליצירות הבאות.

קיפודה

השנה מזג האוויר הסוער ביחד עם פורים התאגדו להם יחד והחזירו אלינו את כל המיתוסים על החג שהתפוגגו בשנים האחרונות עם התחממות כדור הארץ. כן כן, פורים כזה גשום כבר לא זכור הרבה מאד זמן. אז נכון שאנחנו גדלנו על המיתוס שבפורים תמיד גשום אבל עם השנים המיתוס הופרך, ואני דוקא זוכרת שנים שבהן הילדים התאדו בתחפושות הפליז שלהם ולא להיפך. אבל השנה הגשם חזר ובגדול ועימו הסערה...

וזה יכול היה ממש לבאס אותי למעט שתי עובדות חשובות: האחת, הבלוג, לפחות יש תיעוד לתחפושות, השניה, 3 ימים לפני החג אמא שלי מתקשרת ואומרת לי קראתי בעיתון ידיעות שיש תחרות תחפושות, מה אכפת לך תשלחי, בכל יום זוכה תחפושת. אז אמרתי לעצמי באמת מה אכפת לי ( ועצם השליחה היא כבר התקדמות רצינית בשבילי) עם כל ההשקעה המרובה ( עם ההנאה הצרופה ממנה). אנסה.... אפילו מייל כבר למדתי לשלוח בחודשיים האחרונים ( וזו לא בדיחה). בכדי לא ליצור חלילה תחרות סמויה , החלטתי שבכל יום אשלח רק תחפושת אחת, שלא יתחרו ביניהם על הזכיה היומית.

הראשון שהיגיע הביתה מבית ספר היה המינוטאור , התלהב מהרעיון ( יותר נכון מהפרס, מצלמת וידאו, שתתאים לו בול לצילומי הביומים שלו...מלשון במאי), מיד לבש את התחפושת ודיגמן לי ( התמונות נראו ברשומה הקודמת), כעבור זמן מה הגיעה ה...קיפודה ( כבר ניחשתם לפי התמונה), ויצאה אף היא לסט של צילומים. באשר לתחפושת הזו....כשהבקשה היתה קיפוד אני חייבת לומר שמאד מאד שמחתי ,( אני מאד אוהבת תחפושות של חיות בכלל וקיפודים זו חיה מאד מאד מתוקה בעיני מן הכלאה של עכבר וקיסמי שיניים) מיד ראיתי בעיני רוחי איך הוא יראה עם הקוצים על הגב, ידעתי גם ידעתי שהתפירה של הקוצים היא עילה להביאני לאישפוז כפוי, אבל לאחר שניסיתי לפשט את העניין בדרכים אחרות, פחות מעייפות, אבל לא מספקות מבחינתי מבחינת התוצאה, חזרתי לרעיון המקורי של תפירת קונוסים מלבד ועוד קונוסים ועוד... ועוד... 50 במספר, כל אחד וההנאות שלו בחיים.

ברחתי קצת הצידה ואני חוזרת לעניני תיעוד התחפושות.... כשהגיעה לובשת התחפושת השלישית.... השעה היתה כבר די מאוחרת, התאורה מבאסת והצילומים שיצאו מבחינתי עוד לא מספקים ונראה לי שנעשה שנה..

בגלל שהתיעוד היה 3 ימים לפני החג ( פעם ראשונה שאני נוהגת כך ולא מצלמת רק ביום ההתחפשות) כשעוד זרחה השמש, פחות התבאסתי כשפקחתי את עיני בבוקרו של יום שישי ליום סגרירי, אפור, גשום, עם ברקים ורעמים שעשו שמות לבני משפחתינו בבית ( כנראה שמפגש בין ברק למחשב הוא לא מוצלח ביותר, אחריהם כבר שמעתי על מחשב שהלך בדיוק באותו היום באותה הדרך). חמושים במטריות, ושקיות ניילון של הסופר להגן על הרגליים של המינוטואר, בכל זאת עם כמויות הגשם שירד, מדובר בגרביים שלא רצינו למדוד את כושר הספיגה שלהן, הלכנו או יותר נכון כמעט עפנו ברוח לבית ספר.

מזל שהיתה הפוגה קלה בגשם והילדים יכלו להוציא את האף שלהם מהכיתות לשעה קלה.

כל חגיגות הפורים נדחו בשבוע ולכשיחגגו אותן אני בספק אם התחפושות עוד יילבשו שהרי פורים כבר מאחורינו לא? אבל באמת שהשנה זו השנה הראשונה שצורת החשיבה שלי השתנתה ( אולי סוף סוף התבגרתי או אולי התפקחתי...) יצרנו, נהנינו, צילמנו, קצת הסתובבנו בגשם ועכשו צריך לפנות מקום בארון לעוד תחפושות, איך לעזאזל מכניסים את הקוצים???

תמונה יפה שמזכירה לי מזווית זו את פסל החירות. (זו שמלטה)

חזרה לתחרות התחפושות.... יומיים לאחת שליחת אחרונת התחפושת התבשרתי מהעיתון כי הם עומדים לפרסם את תמונת הקיפודה....כמובן שהיתה שמחה גדולה בבית בקרב הקיפודה ואחותה, ואם לומר את האמת בקרב המינוטאור פחות, אבל אלו החיים, ולא אנחנו בחרנו איזו תחפושת תתפרסם אם בכלל.
ובבוקרו של חופש פורים בעוד אנו מנצלים את החופש לתפוס עוד שעה קלה של נפ...במיטה, קיבלנו sms ב7:30 בבוקר, זו הבת שלכם שמופיעה בעיתון? ואחריו עוד אחד עם תגובה מפרגנת וזה היה האות, שהגיעה השעה לצאת מהמיטה וללכת לקנות את העיתון.
זו אחת התמונות שנשלחו לעיתון (זו גם פורסמה), השניה שנשלחה היא זו מראשית הפוסט.

ולפני שאני מראה את העיתון, שתי תמונות על ההכנה של התחפושת, ערימת המשולשים מהלבד, מחכה שאהפוך אותם לקונוסים ככה הם נראו שעוד היתה עבודה רבה רבה לפניי.

פטנט שאבא שלי המציא תוך כדי כיצד להפוך את הקונוס ביתר קלות... תפרתי חוט רקמה לקודקוד המשולש ( עם קשר אחד) אחר כך קיפלתי את המשולש לשניים ותפרתי את הקונוס ואז.... משכתי בחוט והפכתי בקלילות את הקונוס כולל השפיץ שיצא במהירות ובשלמות החוצה. אז אם למישהו בחיים יהיה משעמם ויבוא לו לתפור קונוסים... אז הנה השיטה.


מבט אל הקוצים התפורים, מגיע להם כבוד אחרי שכל כך הרבה עמלתי עליהם....

ומבט על הקוצים של הכובע עם סיפור קצר עם מוסר השכל בסופו...אחרי שתפרתי את כל הקונוסים במכונה אחד אחד , ממרכז הבגד לשוליים, ומי שמבין בזה מבין כמה זה מסובך כי השמלה כבר היתה תפורה, אבל מי שמכיר אותי מבין כמה זה אופייני...

בא החצי הנשי מצמד החמד לעזרה בהכנת הראש והאף של הקיפוד וזרקה פצצה לאוויר, בואי נדביק את הקוצים לכובע עם דבק חם. מה.... אני התחלחלתי לרגע... את רצינית, קראתי בתדהמה ובעתה. כן, כן היא אמרה, והיא וביתי הוסיפו תעצמי את העיניים שלא תראי. ו.... למרבה הפלא הסכמתי. והפלא ופלא ההדבקה יצאה כל כך נקיה, הקונוסים יצאו יותר עגולים, נקיים ומושלמים , עד כי בסוף אמרתי...חבל שלא הדבקתי את כל התחפושת. אבל מה לעשות עם הנסיון לומדים, ועל חלב שנשפך לא בוכים ואז מה אם לקח לי יום שלם לתפור? את הקוצים?
אז חדי העין יכולים לראות את ההבדל בין תפירה והדבקה.

ועוד תמונה של הצמד...( לא לא צמד החמד הגדול, צמד חמד אחר...)

והנה התיעוד בעיתון ואמנם במצלמת וידאו זכה האיש לגו שבמרכז, תחפושת מגניבה אבל בני התמרמר היכן הילד בתוך התחפושת, איך יודעים שזה אמיתי??? למה לא צילמו אותו מקדימה ? והנה התחפושת שלנו שקיבלה מקום של כבוד ומבחינתינו זה מספיק. במילא כבר זכיתי בשבוע שעבר בשני ספלים לא? וגם להופיע בעיתון זה כבר זכות לא? וזה הזמן למסור לגברת קיפודים שזו בעצם ההפתעה השניה שאמרתי לך, שהרעיון שלה ( דהיינו בחירת התחפושת) נהגה הרבה לפני פתיחתו של הבלוג שלי והרבה לפני שהיכרתי את הבלוג קיפודים אבל עדיין צירוף המקרים נחמד לדעתי.