יום שני, 9 בדצמבר 2013

כל אחד והונוס שלו



 כצלמת אני אוהבת להתבונן באנשים, תרה אחרי פרצופים מעניינים. מענינים אותי דוקא האנשים "הרגילים" שמסביבי (פחות הדוגמנים המקצועיים). האמת שזה סיפור קצת מצחיק איך גיליתי את היפיפיה הזו. ביום השואה (אני אפילו לא בטוחה שהאחרון אולי אחד לפני), נסעתי לבית הספר לשמוע את ביתי שרה בטקס. נכנסתי לאולם הספורט שהיה עמוס לעייפה בתלמידי תיכון משלוש שכבות גיל שונות. התישבתי, כוונתי מצלמה לעבר הבמה (דווקא וידאו הפעם) וחיכיתי שהטקס יתחיל. מכיוון שהגעתי טיפה מוקדם , ישבתי משועממת וחיכיתי בסבלנות. מסביבי המולה של בני נוער שנכנסו אל אולם הספורט לבושים כולם בחולצה לבנה עם סמל  בית הספר כיאה לטקס יום השואה. רב הילדים כבר היו ישובים על הכסאות ועדיין הטקס לא התחיל....התחלתי להתבונן סביב. נערים ונערות מכל הצבעים והמינים. פתאם איזה שתי שורות אחורה באלכסון אליי ראיתי אותה. נערה לבושה בחולצת בית ספר לבנה כמו מאות הנערים והנערות שמסביבה ובכל זאת היה בה משהו אחר, כמו הילה סביב הראש, היא בלטה לי בעין בין כל ההמון הזה. נערה צעירה יפיפיה (שנראה היה כאילו לא מודעת בכלל ליופיה- ואת זה אני הכי אוהבת) עם מראה קלאסי כאילו לקוחה מתוך אחד מציורי הרנסאנס (התקופה שאני הכי הכי אוהבת באמנות).  היא  הזכירה לי את ונוס של בוטיצלי.....משהו במבנה המאורך של הפנים, בשיער, בצבעים.....
בינתיים הטקס התחיל ונהיה שקט בקהל. 
טוב "איך אני מבררת מי זו הנערה הזו?" אני שואלת את עצמי......
הכי הגיוני זה לשאול את הבת שלי.
קצת בעיה בהתחשב בעובדה שהיא עומדת כל הטקס על הבמה ושרה. קצת התביישתי בעצמי בכך שבמקום להיות עסוקה כל כולי בטקס, אני עסוקה באיך אני מבררת מי זו ונוס שלי......
תם הטקס.
הבת שלי שרה מקסים, וונוס נעלמה כלא היתה. החמאתי לביתי ונסעתי הביתה. 
בצהרים חזרתי לבית הספר לאסוף את ביתי. בעודי יושבת באוטו ומחכה, אני רואה את ונוס יוצאת מבית הספר.
אמרתי לעצמי: "זו הזדמנות שלך לתפוס אותה...תגשי אליה" , במחשבה שניה:
 " הבת שלי שלומדת באותו בית הספר תתכחש אליי ולא תכיר בי יותר אם אעשה כזה מעשה". עוד רגע של העמדה על כף המאזניים מה יותר חשוב: לצלם את ונוס ולעשות בושות לבת שלי, או לתת לונוס ללכת הלאה אבל להיות אמא למופת. בחרתי באפשרות השניה....וונוס הלכה פרחה לה. 
בינתיים ביתי נכנסת לאוטו. "תקשיבי אני אומרת לה: בטקס ראיתי בחורה יפיפיה שאני חייבת לצלם. היא נראית כמו ונוס של בוטיצלי...זה כמעט התאור היחיד שיכולתי לתת עליה. את חייבת לברר מי זו." אמא, מוחה ביתי איך את רוצה  שאדע למי את מתכוונת, ועוד היו באולם שלוש שכבות גיל....". ועוד אני מספרת לביתי על המעשה אצילי שעשיתי שלא ביישתי אותה ולא ניגשתי אל ונוס שלפני כמה רגעים חלפה על פני המכונית שלי. 
נסענו הביתה.....
עבר מלא זמן ולא הצלחתי למצוא את ונוס. 
כעבור כמה חודשים, הבת שלי קוראת לי בהתרגשות למחשב: "אמא בואי מהר, מצאתי לך אותה". ופותחת דף פייסבוק של ילדה מבית הספר. "זו היא" היא אומרת בבטחון . אני מסתכלת בתמונות, ואני אומרת לה: "זו לא היא". ועוד הבת שלי בשלה, מתווכחת איתי (וכזכור לכם היא בכלל לא ראתה אותה ולא יודעת במי מדובר), אמא היא אומרת בבטחון...זו חייבת להיות היא. תסתכלי טוב. ואני שכבר עבר כל כך הרבה זמן ופתאם אני כבר לא כל כך בטוחה שאני זוכרת בודאות איך היא נראית כמעט משתכנעת ואומרת כן. 
ושוב עובר עוד המון זמן....ושוב קריאות נרגשות מכוון המחשב :"אמא תנחשי מה? הפעם באמת מצאתי לך אותה" ואני הפעם כבר בפחות התלהבות מגיעה לחדר המחשב לצפות בתמונות. 
הפעם - זו באמת היא. 
טוב אני אומרת לביתי "את מכירה אותה?". "לא ממש" היא עונה, "אני רק יודעת שהיא לומדת שנה מתחתיי ואיך קוראים לה....."
רגע מתלבטת ביני לבין עצמי...איך אני אצטייר בפניה אם פתאם אפנה אליה בעצמי ומבקשת את התווך של ביתי. אולי כך היא לא תיבהל אם אפנה אליה ככה פתאם. וביתי מסכימה לתווך. אבל לי זה נראה קצת מוזר פתאם לפנות אליה ישירות.....ואני נוטשת לעת עתה את הרעיון. ושוב עוברים כמה חודשים. 
ויום אחד אני מחליטה לפנות אליה והיא נענית בשמחה.....ואנחנו קובעות שמתישהו בחופש הגדול זה יקרה.....והחופש הגדול עובר וזה לא קורה. 
ואז אני מבינה שכדי שדברים יקרו חייבים לתכנן ולקבוע אותם מראש . ואנחנו קובעות לחופש חנוכה. ולי יש המון תכנונים עליה. אבל אני מחליטה שלפני כל התכנונים, הפעם הראשונה תהיה כמו טסט. שאראה איך היא מצטלמת, בכל זאת לא מדובר במישהי שרגילה לעמוד מול מצלמה. והיא בעצם בכלל לא מכירה אותי וזה די מביך. 
ואני מצלמת במשך כמה שעות. ונהנית מכל רגע. ונראה כי על אף שלא הצטלמה מעולם היא יודעת את העבודה. ואני כמעט ולא צריכה להנחות אותה. תענוג צרוף. 
וזו אחת מהסדרות שיצאו לי: שתתרשמו גם אתם.....ויש עוד כמה סדרות שונות זו מזו, אעלה סדרות נוספות בהמשך. וזהו נראה לי שדיברתי מספיק ולתמונות יש הרי את הכח שלהן, אז הרי היא לפניכם. מה אתם אומרים???
ומה שהכי משמח אותי בכל הסיפור זה השינוי שחל בי: זה אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים אם הייתי מעזה ככה לפנות לזרים? התשובה היתה בחיים לא.....והנה אני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש.....










2 comments: