יום חמישי, 12 ביוני 2014

תמונות מזכירות לי שירים


האמנם עוד יבואו ימים/ לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב
ופשוטים החיים ומתר בם לנגוע
ומתר ומתר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט
השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם
ובישר לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם


תמונות מזכירת לי שירים...לפעמים תמונות מסוימות מזכירות לי שיר מסוים.....דפדפתי בצילומים שלי כשפתאם נתקלתי בצילומים הללו (שבכלל צילמתי אותם כצילומי בת מצווש) ומבלי לשים לב פתאם התנגנה לי בראש המנגינה הנפלאה של סשה ארגוב ונזכרתי במילים של השיר היפיפה הזה של לאה גולדברג שנכתב בשנת 1943. 
אם כבר נזכרתי בשיר....אז זו היתה סיבה טובה לקרוא וללמוד אותו קצת יותר.....ואם כבר למדתי קצת יותר אז כדאי לשתף שכולם ילמדו עימי.....
היה בשיר משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השניה, כאשר מימדי זוועת השואה היו ידועים כבר ליושבים בישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון המושתקים בו של מי שנותרו בחיים.
לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו קרבנות התופת שהשתוללה באירופה. 
לאה גולדברג ביקשה בשיר הזה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. זהו שיר תקוה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומיחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד. 






תגובה 1: