עזית הכלבה הצנחנית ובתיה הכלבה הטיפולית

מזה זמן רב אני שומעת על בסיס יומיומי את הנדנוד הבלתי פוסק בכל שעות היממה כמעט: "אמא אני רוצה כלב".

את האמת, גם אני בעד היצורים המופלאים הללו בתנאי שיהיו גדולים , שעירים, נחמדים , שובי לב ושלא יעשו פיפי בבית.

אבל המשפחה שלנו נחלקה עד כה ל 3 מחנות: אלו שרוצים ומנדנדים בלי הרף ורק מחכים לרגע שיוכלו ללטף ולהשתולל איתו מבטיחים הבטחות לרב: אני אצא איתו לטייל, אני אאכיל אותו, אני אסדר את המשחקים שלי בסלון כל יום.... רק תרשי כלב.

אלו שמתנגדים ומאיימים שהם לא יצאו מפתח חדרם, ומבכים שהחופש יילקח מהם משום שמפלצת גדולה ושעירה תרבוץ בפתח הבית ותאיים עליהם, ואלו שנמצאים במחנה הניטראלי שאומרים: תחליטי את שהרי ממילא (על אף כל ההבטחות....) עליך תיפול כל האחריות.

והנדנודים הללו החזירו אותי כמעט 30 שנה אחורה לשנות ה70 העליזות (נשמע שאני כבר מה זה עתיקה...אמאלה), שנים שגם אני ישבתי לאימי (שפוחדת פחד מוות מכלבים) על הוריד ונדנדתי: "רוצה כלב, רוצה כלב...". אבל אימי עשתה שתי טעויות פתאליות: האחת: שנים גרנו בבית משותף בעיר בקומה רביעים בלי מעלית, והיא שלא חשבה כנראה שאי פעם נעבור לבית פרטי, הבטיחה... בוילה... השניה: עברו שנים בגרתי קצת (לפי ההתנהגות באותה העת כנראה שלא יותר מדי) ו.... עברנו לבית פרטי (אז אין תירוץ לא?) ושוב נדנדנו אחי ואנוכי: "רוצים כלב, רוצים כלב" ואז היא עשתה את הטעות הפתאלית השניה ואיימה:"זה או אני או הכלב..." ושנינו, נשמות טהורות וטובות המוקירות תודה על טיפולה המסור צעקנו באטימות: "כ ל ב ". וכך הגיע אלינו דיוק, גור רועה גרמני יפיפה.... שנפטר בגיל שנה ממחלה לצערינו הרב....

וחזרה לשנות האלפיים...וכבר חודשים שאני משוטטת באתרים של אגודות של בעלי חיים מחפשת את כלבת החלומות. ומתלבטת (הכי אני אוהבת להתלבט), גור או בוגר, סוג כזה או סוג אחר, כהה או בהיר, הדבר היחידי שלא התלבטתי עליו זה הגודל הסופי....גדול. וכבר כמעט כמעט שהבאנו וברגע האחרון קיבלנו רגליים קרות, חשבנו שאולי זה לא נכון לעשות את זה למחנה המתנגד, ועל אף הכוונה הטובה להוציא את הפחד, נגרום לתוצאה הפוכה...ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה ואמרנו: "תנו לחשוב על זה" ובבקשה בלי לנדנד אחרת לא יהיה בטוח כלב..."

ולכן.... כשצמד החמד (הנה שוב ההקשרים לרשומות אחרות...)הודיע שהוא טס לברלין, אמרנו: אנחנו נשמור על "בת הדודה" הרי היא מהמשפחה לא? והם היססו, פחדו אולי שבת הדודה לא תתנהג כיאות ולא נאהב אותה יותר וניקח ממנה את תואר המשפחה נאצל "בת הדודה". (זה מה שקורה שאין מספיק בני דודים הולכים על שתיים).

וביקשו : תעשו "הליכת מבחן" על משקל נסיעת מבחן, לראות אם זה מתאים לנו... ועשינו הוצאנו את הבתדודה לטיול של בוקר שאחריו החלטנו.... לוקחים.

דוקא 6 ימים עם בת הדודה בתיה יהוו אבן בוחן למה שיקרה בהמשך (כך אני רוצה להאמין...). כך נוכל לראות כיצד מסתדרים, מי מקיים את הבטחותיו (לטפל בה), מי מממש את איומיו (לא להתקרב אליה ולא לצאת מהחדר). ובכלל הרי ברור שהכי טוב יהיה לה אצלינו שאוהבים אותה, משפחה לא?

וכך בשבת אחר הצהרים, הגיעה אלינו בת הדודה בתיה שזהו שמה ביום חולין, ואילו ביום שבת וחג זוכה לכינוי החגיגי בת אל. ולמה אתם שואלים משום שהיא נמצאה עזובה על מפתן ביתם של צמד החמד בהיותה בת חודשיים כאילו מישהו שם למעלה שלח אותה אליהם.

חמושה בחגורה חגיגית חדשה לכבודינו, עם המרבץ המפואר מהקורדרוי הזהוב שנתפר כמובן עבורה- אפילו בגווני פרוותה, עם צעצועים: עצמות לפינוק, עם קופסה מלאה צ'יפורים (הסבר בהמשך), אוכל כמובן והכי הכי חשוב.... מחברת הוראות הפעלה באורך של מגילת העצמאות, עם תמונות כמובן והרבה הרבה הומור. והרי לפניכם כמה ציטוטים נבחרים מחוברת ההוראות:".......כמו שכולכם יודעים, בתיה הינה כלבה נהדרת, חכמה, טובת לב ויפת מראה.......יחד עם זאת ובעיקר לקראת הבת דודה החדשה, כדאי שתכירו כמה מההרגלים שלה ושל חבריה ההולכים על ארבע.............אחרי סיבוב טיול אפשר לצ'פר את בתיה בחטיף. מלבד הביסקוויטים שלה, היא מאד אוהבת ירקות (גזר ממממ....) ובעצם כל דבר. אפילו קקי של חתולים. לא כדאי לתת לה שאריות אוכל שלכם, אלא להיצמד לאוכל המיוחד שלה. חשוב לה לשמור על גזרה חטובה........ בנוסף אפשר ללחוש לה מילות אהבה, לספר לה סיפורים, לשתף אותה בסודות וכדומה. היא אשת שיחה טובה ויודעת להטות אוזן".

אני מקווה שמי שקורא מבין שהכל נאמר בהומור כמובן.... ואין צורך באשפוז כפוי של חלק מבני המשפחה.

מכיוון שקיבלנו "חוברת הוראות הפעלה" מאד מדויקת, השתדלנו להיצמד לכללים ואני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שאני קוראת חוברת הוראות כלשהיא.

הימים במחיצתה של בת הדודה נתגלו כנעימים במיוחד, היקיצות בבקר היו קלות ומהירות ( מיד רצו לבדוק מה איתה), ישבנו לאכול במחיצתה את ארוחת הבקר מתחת לפרגולה, טו נו אנחנו אכלנו, היא הרי שומרת על גזרה חטובה...., בתיה זכתה לברך בברכת בוקר טוב את כל ילדי המושב העולים להסעה ואף קיבלה את פניהם בשובם הביתה בצהרי יום. כשהשמש יקדה בשעות הצהרים, העבירה את זמנה איתנו בבית הממוזג והקריר, כשעיקר תשומת הלב שלה היתה מופנית כל הזמן למוקד הפעילות וההתרחשות במטבח- שמא יפול איזשהוא פרור על הרצפה.

גילינו בבתיה סגולות נפלאות היעילות מאד בכל בית: תחליף למטאטא: אין צורך לטאטא, בתיה ביצעה את מלאכת ליקוט הפרורים מצוין כולל שטיפה בצורת ליקוק (חבל שהיא לא מלקטת את שערות הפרווה של עצמה אז היא היתה ממש מושלמת....). בתיה היא שילוב של שני אביזרי נקיון חשובים.... מטאטא ושואב אבק....מהזן החדיש והמהיר ביותר. מהרגע בו היית שואל באינטונציה המוכרת רק לה:" בתיה.... רוצה לאכול? ועד לרגע בו לא היה זכר לאוכל בצלחת לא היתה עוברת חצי דקה ( ואני לא מגזימה...).

במהלך השבוע אימנו את בתיה להיות כלבת קרקס מצטיינת בעלת זינוקים מרשימים ויופי של תיאום בין עין פה ( כמו קשר עין יד), איך עשינו זאת אתם שואלים? היינו זורקים לה ענבים והיא היתה תופסת... (הרבה ענבים...). אמנם כאמור השתדלנו לשמור על ההוראות אבל פה ושם עיגלנו פינות, כל שעה בערך אחד הילדים היה שואל: "בתיה.... רוצה צ'ופר?), כי פשוט נהנו לראות כמה היא קשובה לנושא. כך קרה שבתום ביקורה של בתיה, קופסת הצ'ופרים נותרה כמעט ריקה (וכנראה זו לא היתה הכוונה של הוריה של בתיה). בצהרים היינו מצ'פרים אותה בגזרים חתוכים (כשסיפרתי על כך לעגו לי שחתכתי לה את הגזרים)

אבל.... הסגולה הכי הכי מרשימה שהתגלתה בבתיה (כי חלק מהסגולות האחרות כבר הכרנו עוד קודם בבית ההורים) היא...היותה כלבה טיפולית. עבר פחות משבוע מאז שהיגעה אלינו (זה קרה אפילו אחרי יום אחד) ומחנה הנרתעים והפחדנים, ממש כמו שהיה כתוב בהוראות ההפעלה, מצא אצל בתיה אוזן קשבת והיה יושב לצידה, אפילו מלטף אותה, משוחח איתה קלות (שיחות חולין) ואפילו הסכים לשהות במחיצתה באותו הבית, לא קשורה , היה המאמן הראשי בלזנק ולתפוס ענבים במטבח ו....אפילו שקל לפתח בבתיה קריירה מוסיקלית של זמרת אופרה אחרי שהיתה יושבת לצידו ומקשיבה לנגינה בפסנתר ולשירה העריבה (טוב נו רב הזמן כאמור היא היתה קשובה בעיקר למה שנעשה במטבח אבל היו אי אלו רגעים של רגיעה...).

שמחנו מאד שהצמד חמד חזר (כי פשוט התגעגענו), התעצבנו מאד לחזור בשישי אחר הצהרים אחרי יום הולדת ולגלות שבתיה חזרה "להוריה הביולוגיים"... אפילו שאמרנו שאנחנו מוכנים לאמץ דוקא את בתיה... לא כל כך עזר לנו. נאמר לנו" " היא שלנו אתם רוצים קחו אחרת..... אבל אנחנו רוצים דוקא אותה...)

ומה הסקנו מכל ההתנסות הזו? שנראה לי שכלב זה רעיון מצוין, עבור כולם, שיביא הרבה שמחה הביתה, ואולי גם אנחנו ניקח אלינו כלבה טיפולית... יש עוד מישהו או יותר נכון מישהי שהיא תוכל לעזור לו.....זה הזמן (די לחכימה ברמיזא)

וכן... כמובן שביקשתי את רשות הוריה של בתיה לפרסם את תמונותיה.... בסדר, אמר אחי רק לא בעירום.....

וקצת תמונות שצילמתי את בתיה....

זקופת אוזניים.....

עושה התעמלות... פה היא קצת סיגלה התמתחויות של חתול....


3 התמונות הבאות מראות את סגולותיה כשואב אבק.... שואבת את האוכל...


כאמור שום דבר לא מעניין אותה כשהיא בזמן האוכל (עניין של שניות)





כלבה מצוינת......

פה קצת בפוזיציה של עזית הכלבה הצנחנית, מהתמונה הזו בא לי הרעיון של שם הרשומה.... למי שלא מכיר עזית הכלבה הצנחנית היתה גיבורת סדרת ספרי ילדים שכתב הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור בשנת 1969 ואייר נחום גוטמן. הספרים הללו בעיקר הראשון זכו להצלחה גדולה ועובדו להצגת תאטרון ולסרט קולנוע " עזית של הצנחנים" בבימויו של בועז דוידזון- סרט שאני זוכרת עד היום.

אז מכאן הכותרת... עזית הכלבה הצנחנית ובתיה (בת אל) הכלבה הטיפולית...