אוכל לא זורקים גם לא שאריות בד/ עולם קטן

לרשומה הנוכחית ישנן שתי מערכות: הראשונה המתוכננת בנושא שאריות ואילו השניה הספונטנית בנושא עולם קטן.
שאריות ......בכל בית פולני שומעים את המשפט: "אוכל לא זורקים", אמנם אצלינו בבית לא "דיברו פולנית"....אבל שאריות מסוגים אחרים ובכלל דברים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר כמובן שלא זורקים. תמיד כשתופרים פרויקטים גדולים נשארות שאריות לא מנוצלות, אם אלו בדים שאני אוהבת אני לא זורקת שום חתיכה, חתיכות ממש קטנות (רצועות של ס"מ או שניים) נכנסות אצלי לקופסת פח ומשמשות לאריזת מתנות, חתיכות קצת יותר עבות וגדולות נשמרות במקום אחר ומחכות.... הייתי בסדנת טריקים של קרן פרפרים על מכונת תפירה ושאר מיני ירקות לא מזמן וחיפשתי משהו להכין למארחת ולמעבירת הסדנה...התחשק לי להכין שקיות ריחניות משאריות בדים, יש תחושה מאד כיפית לנצל את כל השאריות שלך למשהו שיוצא כלבבך בסוף. לעיתים קרובות סיבה למתנה כלשהי מהווה תרוץ נהדר להתחיל משהו. עשיתי זוג ראשון, באותו היום של הסדנה ונתתי אותן כפי שהתכוונתי למארחת ולמעבירת הסדנה. מכיוון שאהבתי את התוצאה, החלטתי מיד לעשות סדרה, עם גוונים דומים בוריאציות שונות. אותן נתתי בחג כחלק ממתנה לבנות משפחתי.

הזוג שניתן לגיסתי (עוד לפני שמולא בסבונים ונתפר מלמעלה) כחלק ממתנת החג.


הזוג הראשון שניתן בסדנת הטריקים...


עוד מבט שלו עם וו התליה.....

ותמונה קבוצתית.....

וריאציה שונה עם גוונים קצת אחרים ניתנו לגיסה אחרת אך לצערי לא צולמו....ככה זה שעסוקים בלהכין את המתנות לעטוף יפה יפה, ולעמוד בזמנים....לא נשאר זמן לצלם.

עולם קטן.......זו לא הפעם הראשונה שהבלוג שלי מזמן צרופי מקרים מעוררי השתהות מבחינתי. בפעם הראשונה תגובת מגיבה לרשומה שכתבתי גילתה צרוף מקרים שצמרר אותי (ממש סמרו שערותיי) והוביל להכרות חדשה שהובילה לחברות וירטואלית בינתיים, אבל די אינטנסיבית עם רמת הגולן הרחוקה , בפעם השניה בזכות הבלוג ובעיתוי מדהים של זמן ומקום מצאנו את עצמינו טסים ללונדון בספונטניות בלתי אופיינית ומתארחים בביתה של כותבת בלוג אחר, זהר ואילו הפעם השלישית היתה כתגובה לרשומה האחרונה שכתבתי על הביקור שלנו בבקעה אצל המשפוחה שלנו בראש השנה.

קיבלתי תגובה ממישהי שהצלחתי לעורר בכותבת התגובה את זכרונות הילדות שלה....ונחתמה אנונימית כאחת שגדלה בבקעה. אני משום מה החלטתי אחרי תגובה זו שבת דודתי מהבקעה מתחכמת איתי וכותבת לי אולי תגובה אנונימית. הייתי מאד סקרנית וביקשתי לדעת מי זו שם מעבר לקו....בתגובתה השניה.....שהזדהתה כמישהי ממושב פצאל.... וכתבה שמצחיק כי החוויות שאני מתארת הן בדיוק החוויות שבני הדודים שלה היו מספרים , הייתי משוכנעת שבת דודתי שוב צוחקת עליי ומתחכמת איתי . בשלב הזה כבר ממש לא הבנתי מה קורה פה ושאלתי אותה ישירות האם היא צוחקת עליי? ורציתי להתקשר לודא עם בת דודתי שזו לא היא... (אבל בסוף לא עשיתי זאת) עד התגובה השלישית שלה ממש הייתי בטוחה כי בת דודתי אצלה התארחנו פשוט מותחת אותי ומגיבה לי בלי שאדע שזו היא.....בסוף הבנתי שלא מדובר במתיחה אלא בצרוף מקרים....עם מישהי שגדלה ממש באותו מושב... על אף שלא הזכרתי את שמו של המושב...סביר כי מדובר אפילו באותה תקופה....כשהיא שאלה אותי באיזו ענת מדובר ואם אצלי היא קראה על מתנה שנתתי לדודה חוי היא כבר הבינה לבד ואילו אני הבנתי שיש פה צרוף מקרים משעשע ,אז כן רותם...קראת אצלי שכתבתי ברשומה אחרת שתפרתי מחברת מנוקדת לדודתי חוי....אותה חוי....הדודה מהבקעה....ועכשו את כבר יודעת לשייך נכון???....והכרית טלאים של הרשומה הקודמת אכן ניתנה לבת דודתי ענת. והכרית של התופרת הצעירה לחוי. הבקר קיבלתי טלפון מבת דודתי.....כמובן שמיד סיפרתי לה על כל השתלשלות הענינים....והיא התרגשה וצחקה מצרוף המקרים (יותר מדי פעמים אני משתמשת במונח הזה היום.....אבל באמת שאין מילים אחרות לתאר זאת) .והבדיחה היא שהבנתי שממש גדלתן יחד והייתן חברות טובות, (והאמת היא שאני זוכרת המעורפל את חברותיה אז יתכן אפילו שאני זוכרת גם אותך)אכן ארץ קטנה יש לנו..... זו היתה דרך מצחיקה ונחמדה להתחיל ככה את הבקר. רתם , ענת ביקשה ממני למסור לך דרישת שלום ענקית ...... וחמה.....בקר טוב.

ברך עלינו את השנה הזאת....

"הקיץ עבר החום הגדול

שנה חדשה באה לכל

רוחות מנשבות, נודדות ציפורים (שתיים נדדו אליי מרעננה בתוך בית של ציפורים רק בשבוע שעבר)

הולכים ובאים הימים הקרים ( ומהיום עם כניסתו של שעון החורף אפשר גם להוסיף הימים החשוכים...באסה)

הביטו וראו קטונתי אתמול

הקיץ עבר ואני כבר גדול (באמת בדיוק בקיץ היתה לי יום הולדת....אז בעצם אני כבר די גדולה)

שנה חדשה מתחילה היום

היי נא טובה ובואך לשלום"

יש משהו מאד חגיגי בימים הראשונים הללו של השנה העברית, ימי ראש השנה. בהם אנו מתאחדים סביב שלחן גדול וחגיגי מברכים על מיני מזונות (דג, רימון, תפוח בדבש...ועוד...) ומקווים כמו בשיר של נעמי שמר "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום".

בדיוק היום נשאלתי שאלה על ידי בני היקר שלא כל כך ידעתי לענות עליה. " אמא כשאומרים משפחה גרעינית למה מתכוונים, רק לאמא, אבא וילדים או גם לסבים וסבתות? ", "אמא הדודים שלי הם משפחה מורחבת או שהם משפחה גרעינית"?

ולמה אני מתעכבת על המינוחים הללו??? מכיוון שמשפחתינו הגרעינית (ואולי מורחבת??? הכוללת דודים) קטנה יחסית, ולא מחכה בדרך כלל לשבת וחג כדי להיפגש...מוצאת כל הזמן סיבות בלי קשר....ולכן לרב יוצא שכשמגיע ערב חג, עת יושבת כל המשפחה הגרעינית בתוספת הרחבה מצומצמת סביב השלחן, אנחנו די מעטים, דבר שמפחית קצת מחגיגיות הארוע לעיתים.

השנה הוזמנו לחגוג את ראש השנה בבקעת הירדן, בקרב המשפחה היותר מורחבת (ועכשיו אני שואלת..."דודים שלי זה גרעיני או מורחב?)
כמובן ששמחנו מאד על ההזמנה. המרחק הגאוגרפי והמצב הבטחוני וגם סתם עצלות גרמו לנו עם השנים להפסיק לבוא לבקעה כשם שהיינו פוקדים אותה בילדותינו.

המושב בבקעה ,שהיה אז צעיר, זכור לנו כמקום עמוס חוויות לעייפה. כילדים עירוניים שרצים יחפים על האדמה הזהובה והחמה הזו וצורחים כי חם להם ברגליים ומשתהים למראה בני דודיהם הקטנים מהם בשנים לא מעטות, ההולכים יחפים על החול החם ולא קופצים ולא מוציאים הגה כאילו נעלו נעליים בלתי נראות. יש לנו אינספור זכרונות משם...ערבי פיקניק על שמיכה פרוסה בדשא שליד הבית מתחת לעץ הדקל, היו נראים עבורי כילדה עירונית שגרה בקומה רביעית כהתגשמות של חלום. ההתפלחות בצהרים לבריכה השוממת של המושב (בשעה שהמציל ישן שעת צהרים) דרך הצמחיה והפרצה בגדר, היתה נראית לנו כהרפתקאה מלהיבה, עזבו את העובדה שממילא אפשר היה להיכנס חופשי לבריכה, שעה מאוחר יותר זה לא היה מרגש באותה מידה), עזבו את העובדה שלא היתה שום מודעות של שהיה בשמש בשעות החמות של הצהרים כשהטמפרטורה בחוץ לרב עברה את ה40 מעלות.....העיקר שהיינו מאושרים וחופשיים.

אפילו עזרנו להעלות את כמות המשקעים השנתית (שמלכתחילה כידוע די דלה בבקעה) על ידי "גשם של צפרדעים". עד היום זכור לי האושר הגדול כשמצאנו בחצר הבית שממול שיבר מטפטף שיצר "אוצר" ביצה מלאה אבל ממש מלאה בכל גלגוליה של הצפרדע מראשנים זעירים, עבור לראשנים בעלי רגליים אחוריות וכלה בצפרדעים בכל הגדלים האפשריים. התחביב הגדול שלנו כילדים בביצה (שכל גודלה היה אולי 70-80 ס"מ רדיוס) היה להביא דליים מהבית ולמלא אותם עד למעלה ב........צפרדעים, לחזור לדשא של הדודים.....ולהעיף את הצפרדעים באוויר, לראות למי יש הכי הרבה צפרדעים בדלי, מי מעיף הכי גבוה וכמובן....להתרחץ ב"גשם של צפרדעים" זר אולי לא יבין זאת אבל עבורינו זו היתה פסגת האושר.

עתה אפשר להבין את ההתרגשות השנה שגברה שבעתיים לפני החג.

בשעת בינערביים יצאנו שיירה של מכוניות (3) של משפחה גרעינית עולה לירושלים , יורדת לבקעה בדרכה למשפחה המורחבת....

תענוג היה לראות את הנוף המדברי הזה שכבר הספקנו לשכוח. ועוד יותר תענוג היה לפגוש את כל בני משפחתינו היקרים והאהובים. אז מה היה לנו שם? מעל 24 שעות של אחווה משפחתית ואוהבת, לרב סביב שלחן האוכל, אבל לעיתים היינו גם סביב הדלפק החדש במטבח החדש ורחב הידיים של בת דודתי (במיוחד בקפה של הבקר ושל אחר הצהרים), הרבה צחקוקים, העלאת זכרונות, אפילו רחצה משפחתית בבריכה (הפעם לא התפלחנו...), דיבורים לתוך הלילה. בגדים חדשים לא היו ( לא נעים אפילו לומר אבל גם הבגדים "החגיגיים" שהבאנו נשארו בתיק...מה לעזאזל חשבתי שהבאתי כפכפי עקב בשקית??? שאני באמת אוריד את כפכפי הטבע שלי ואנעל אותן, שבאמת אוריד את המכנסיים הקצרים ואחליף לגינס ארוך? (אל דאגה מזל שלילדינו דעה משלהם הם החליפו כולם לבגדיהם החגיגיים) . הצטערנו כשהיגיעה השעה לחזור הביתה. אבל הבטחנו לעצמינו ולהם שנשוב במהרה "נחדש ימינו כקדם". כי על אחווה שכזו לא מוותרים כל כך בקלות, אחרי שחשנו שוב את הטעם....

כמובן שהחג הביא עימו תרוץ להכנת מתנות. התחשק לי להכין כרית טלאים. מעולם לא תפרתי ממש טלאים, כאמור אין לי גלגלת וגם לא סרגל טלאים. קצת עיון בספרים לראות את הטכניקה....וקצת עזרה מעבר לים באדיבותה של זהר (מלונדון)שנתנה לי טיפים ושלבי עבודה גרמו לי להתחיל במלאכה. בכדי להיות כנה עד הסוף אני חייבת לומר שההוראות של זהר שחייבים להיות מדויקים ושהריבועים חייבים להיות זהים בגודלם ושחיבור השורות זה הקטע הקשה, גרמו לי לזנוח את ערימת הריבועים הלא כל כך מדויקים שלי שנגזרו במספרים, על הרצפה למספר ימים עד אשר אזרתי אומץ ואמרתי לעצמי...מקסימום.....

וחזרתי לריבועים וסידרתי אותם על הרצפה בצורה שאני אוהבת (עשיתי הרבה נסיונות והזזתי ושוב פעם הזזתי)

והנה חלק מהריבועים בסידור....

ותפרתי שורות שורות (על פי הוראותיה של זהר), ואחר כך שורה לשורה (והשתדלתי להיות מדויקת...)

והדבקתי נייר דבק על המכונה בכדי שיהיו לי תפרים שווים מהקצה....

ועוד מבט לריבועים....

והנה כבר פינה של כרית...תפורה

והריבועים התפורים....

וכל הכרית מקדימה.....אחרי השלב שגמרתי את כל הפסדה של הכרית נתקעתי ולא היה לי מושג איך ממשיכים, איך עושים את המאחורה של הכרית בצורה יפה...בשלב זה נחלצה לעזרתי התופרת הצעירה שהספיקה ללמוד דבר או שניים, מסתבר שדי הרבה בחמשת ימי קורס התפירה שלה בקיץ והספיקה עוד לפניי להכין כרית טלאים עבור דודתי מהבקעה. יישמתי כמוה את הטכניקה הנלמדת, בד אחד (פנים מול פנים) מכסה את כל הפסדה ואחריו שני בדים צרים יותר אחד על השני....תפירה מסביב, עם השארת פתח להיפוך......ו......הפלא ופלא זה עבד...ונראה ממש מקצועי. עוד קצת פיללתי שחישבתי נכון עם כל התפירות של הריבועים ושהכל הכל ייכנס לי לתוך כרית 50 על 50 של איקאה והרי התוצאה.....

והנה יושבות להן יחדיו על הכסא בביתינו, (מחכות לאריזה) הכרית טלאים הראשונה שלי וכרית הטלאים של התופרת הצעירה. והן אפילו קצת מתאימות......

וזו תמונה להמחיש שכ ו ל ם , כל המשפחה הגרעינית המורחבת הגיעו לחגוג את ראש השנה בבקעה...מזהים???
הרי זו בתיה ששימחה אותנו עד מאד בנוכחותה (בת דודה או לא?)



שתהיה לכולנו שנה טובה, בריאה ומאושרת........

על בית ציפורים ולול תרנגולות ותרנגולים

הבקר התחיל בנסיונות מספר של "התרנגול הצעיר" להעירני שלא צלחו בשעה 6:30 , "התרנגול הצעיר" היחיד בלול הזה (בבית הזה) שלא זקוק לשעון מעורר....פשוט יש לו כזה שעון פנימי...הוא מכוון אותו כמעט לזריחת החמה. אני זוכרת במעורפל "אמא תקומי, אני צריך בגדים לבית ספר" זה כנראה היה נראה לי חלק מחלום...והמשכתי לגנוב עוד כמה דקות של שינה, מזל ש"התרנגול הבוגר" מכיר כבר את הסחורה כמו שנאמר, מודע לעובדה שיש צורך באמצעים חזקים יותר ורועשים יותר בכדי להעיר אותי....ורק צלצול הטלפון רבע שעה מאוחר יותר הקפיץ אותי כמו טיל מהמיטה. מרגע זה הענינים התנהלו בקצב של סופת הוריקן, להעיר את שאר הפרגיות, (בנות הבית), (מה לעשות הן לא תרנגולות ממין זכר....הן לא קוראות בקול קוקוריקו בקר בא) ולהתארגן לצאת מהבית תוך 15 דקות הישר להסעה.

8:30 בבקר, שקט בבית, כולם התפזרו....אני שומעת בחצי האוזן דפיקה חלשה בדלת, ...בטוחה שאולי דמיינתי ששמעתי משהו וממשיכה בעיניני. אני מבינה שבכל זאת זו דפיקה בדלת...מי שם אני שואלת??? משלוח עונה לי קול בלתי מוכר מעבר לדלת. איזה משלוח אני חושבת לעצמי, אף פעם אנחנו כמעט לא מקבלים משלוח לדלת ולא פותחת. איזה משלוח? אני שואלת את הקול שמעבר לדלת? הוא מתמהמה לרגע ואומר של בית ציפורים.

טוב זה השלב שיורד לי האסימון...ואני פותחת את הדלת...עומד בחור עם חבילה חומה בידו "ביקשו ממני למסור לך ישירות, הייתי כאן בסביבה...אשתי ביקשה". אני מושיטה ידי לעבר החבילה החומה ומקבלת ממנו אותה, חבילה קלה מאד, עם מפית דויילי ועליה כתוב החלפת בית ציפורים פרידה ונומה. אני אומר תודה רבה, איזה כיף לי ונפרדת ממנו לשלום. אין שם על הקופסה ולא כתובת ומרב הפתעה גם שכחתי לשאול. איזה כיף להתחיל ככה את הבקר (שיטה מעולה להשכיח את סופת ההוריקן שהתחוללה פה לפני שעה קלה) ומיד רצה להביא את המצלמה. עכשיו מגיע רגע התהיה....מי השולחת..ואז מתחילות ההשערות...רגע אם זה בעלה והוא היה כאן בסביבה...אז זו בטח בחורה מהאזור (מתחילה לחשוב על כל חברות הקומונה שמהאזור) ולא שאני מכירה כל כך הרבה, ואולי בעצם היא בכלל לא מפה?

הקופסה לכשעצמה כבר נראית מבטיחה....אומר לי ליבי , מינימליסטית עם דויילי מוכתמת בקצוות, וחותמת ציפורים. אני עוד קצת מתמהמהת להגביר את הציפיה....ואז ברב חגיגיות מתישבת מתחת לפרגולה בחצר לפתוח את החבילה.

וזה מה שיוצא ממנה......בית ציפורים מקסים, עטוף כולו בשכבות רבות של גזרי ספר....מייד מנסה לקרוא מה כתוב....אולי אני מכירה את הספר....


והפתח של בית הציפורים שרקום כולו ברקמה ידנית יפיפיה, ועליו יושבת ציפור אחת....

והגג של בית הציפורים המצופה כולו...במנגינות....(ציוצים של ציפורים)

ובית הציפורים עומד על תחתית שמצופה אף היא....מגזרי מילון.....

ויש עוד תאורה אחרונה ומקסימה של ראשית הבקר....לפני שהשמש תעלה לאמצע השמיים ואני כמובן שלא מפסיקה לצלם...
קצת מלמטה למעלה....שימו לב לעיגולים האדומים שעל בית הציפורים רקומים כולם ביד, ולפרחי קרושה הסרוגים.

וכמה תקריבים בכדי שניתן יהיה לראות את העבודה המושקעת והמקסימה הזו....

ועיגול אחד ממש מקרוב....

ועוד מבט אחד לרקמה שבפתח....

ומבט מהצד.....

ואחד אחרון למאחור של בית הציפורים......

וממי ההחלפה המושקעת הזו??? מדפי ב (מסטיקים)....אז דפי כפי שכבר מיד כתבתי לך...תודה רבה.....גם שהצלחת להפתיע אותי על הבקר....אהבתי....את שילוב הצבעים, שילוב החומרים, הרקמה, הפרחים הסרוגים, את הכל. בית הציפורים מצא לו מקום של כבוד על הפסנתר.....כיאה לבית בו כל היום מציצים ושרים, וכיאה לבית שגגו עשוי ממנגינות.....

ומה עשיתי אחרי שהנחתי את בית הציפורים על הפסנתר? יצאתי מיד לדואר לשלוח ליעדו את בית הציפורים שלי........

הלונדון איי - חוויות מההווה והשפעות ארוכות טווח

הרשומה הזו כבר נכתבה לפני ימים מספר והתלבטתי אם לפרסמה....פשוט תהיתי אם להמשיך ולכתוב על לונדון...עוד ועוד (ועוד) או שמכיוון שאנחנו כבר שבועיים בארץ....אז להתקדם הלאה....


מה גרם לי לשנות את דעתי ובכל זאת לפרסם? יותר נכון מי גרם? שניים גרמו לכך....הראשונה היא זו שבעצם בזכותה בכלל החלטנו בספונטניות מפתיעה להגיע ללונדון כל כך מהר, הרבה יותר מהר ממה שחשבנו, הלו היא (כותבת הבלוג המכונה ביג מוקראפט ...מותר לומר את השם שלך? ). אני חושבת שכל סיפור הגעתינו ללונדון ראוי לרשומה נפרדת ולא קשורה ללונדון איי ועל כן אפרט בהמשך...בפעם אחרת....מייל שקיבלתי ממנה עם השאלה מה עם עוד סיפורים על לונדון? גרם לי בכל זאת להחליט לפרסם את הרשומה. השני הוא בני היקר....שכידוע עסוק רב היום בשאלה, מה הכי......ומכיוון שבימים אלו ממש שאנו כבר כמעט 3 שבועות אחרי לונדון, אני רואה את ההשפעות המאוחרות של הלונדון איי על חייו בישראל...אמרתי לעצמי, עם כזו השפעה יש לתת את הכבוד הראוי ללונדון איי. מכיוון שהרשומה עצמה כבר נכתבה ואילו את ההשפעות המאוחרות אני רואה בימים האחרונים....הן תופענה בסוף הרשומה...
אחד מרגעי השיא היו ללא ספק (מבחינתם של הצעירים שבינינו ) עליה על הלונדון איי, לאחר שנחלו אכזבה קשה 3 שנים קודם לכן...בבירה שכנה (פריס) עת ביקשו לעלות למגדל אייפל...כשהתורים האינסופיים רק לעליה הראשונה למגדל גרמו לנו לומר בנחרצות זה לא. (אבל מי זוכר? זהו שהם זוכרים זאת היטב...על אף שחלקם היו די צעירים...מסתבר שתסכולים כנראה קל יותר לזכור) . ידענו שהפעם בלונדון צריך לעשות תיקון. באנו לחזות בלונדון אי ביום שנחתנו....שוב ראינו את התורים שאינם נגמרים ושוב התכוננתי נפשית לאכזב אותם בפעם השניה. מזל שיש אנשים במשפחתינו שהם נחושים יותר ממני....(מעניין מי?) בדיקה מהירה גילתה שאם אתה מזמין דרך האינטרנט ומתחייב ליום ושעה מסוימים, אתה מקצר משמעותית את התור.


כך מצאנו את עצמינו שוב, ביום אחר, מגיעים עם כל ההמונים אל הלונדון איי, אם הייתי יודעת שגם כשנזמין את הכרטיסים באינטרנט, עדיין נעמוד ונחכה די הרבה זמן, יתכן והייתי מוותרת בשנית, אבל הכרטיסים כבר הוזמנו, והתענוג לא זול בכלל...ולנוכח הפרצופים הנרגשים לא יכלנו לעמוד...מה עכשו לסגת??? אז חיכינו, חיכינו חיכינו ובסוף עלינו על הוינטלטור הענק הזה של חברת בריטיש איירוויס.


תודו שמהצד הוא נראה כמו מאוורר ענק...

הגלגל הזה אינו עוצר לרגע...אתה קופץ לתוכו, (זה נשמע מפחיד אבל אל דאגה הוא ממש אבל ממש איטי) סוגרים אותך במין קפסולה שקופה ואט אט אתה עולה למעלה....ורואה את האנשים קטנים קטנים.... ועוד יותר קטנים....

ואת כל האוטובוסים האדומים.....

ואת בתי הפרלמנט והביג בן....

ומכיוון שאתה עושה סיבוב שלם אתה רואה את כל הנוף פעם מימינך כשאתה עולה ופעם משמאלך כשאתה יורד (זאת כמובן אם אתה לא זז מהמקום)

ואני לחצתי ללא הפסקה על הכפתור...(של המצלמה) זה עזר לי להירגע מהגובה.... ומהשאלה מה קורה אם???

היו כאלו בינינו שלא כל כך נרגעו ובמקום להסתכל על הנוף ישבו על הספסל במרכז הקפסולה, עצמו עיניים וחיכו ש"הסיוט הזה ייגמר" והתפללו שנרד כבר למטה (הסיבוב אורך כמחצית השעה), לא עזרו קריאותינו הנרגשות "את מפסידה, תסתכלי, כדאי לך...."

הנוף מרהיב...

תראי את בתי הפרלמנט מקרוב....

מה שעזר היתה הקריאה....עוד שניה מגיעים....נא להתכונן לירידה...

ככה זה בחיים חוויה חלומית עבור האחד או האחת היא הסיוט עבור אחותם....

בקיצור אם אתם לא בעלי פחד גבהים מופרז, ולא אכפת לכם להתחכך עם "עם בריטניה וכל העולם", ואם כמובן יש לכם ילדים שזה אחד החלומות שלהם לעלות על הלונדון איי, אז המאמץ מומלץ.....עוד לפני שנסענו הוא כבר קרא בספר...שזה לא הגלגל הכי גבוה בעולם...יש אחד בסינגפור הנקרא סינגפור פלייר, הכי גבוה וכבר סיפרתי לכם שהכי הכי זה הכי מרשים.....ואך שירדנו כבר שאל אם אפשר יהיה לעלות גם עליו???

ועתה להשפעות המאוחרות....

מאז החוויה המרשימה בגלגל הענק הלונדון איי בני הפך למתעניין וחוקר תופעת הגלגל הענק בכל העולם.... על גדליו וצורותיו, בכל פעם אני מוצאת אותו מול המחשב רושם בגוגל את המילים "הגלגל אחי/החי גדול בעולם...." ובודק בתמונות מה יוצא, נכנס לאתרים , עושה השוואת גדלים (איך לא), כך הוא מצא שבירושלים עתיד להבנות אחד שכזה, ואמר לי בהתרגשות אתמול בטון בטוח והחלטי שלרגע שכחתי שהוא עוד לא בן 8 (כשנקראתי לבוא למחשב לראות את הגלגלים..."אמא כבר יש אישורי בניה...יהיה בירושלים כזה). טוב אמרתי לעצמי זו מלבד הידע המעמיק שהוא לומד תוך כדי , גם זו דרך מקורית ללמוד לתקן את שגיאות הכתיב כשראיתי שכבר אתמול המילה הכי נכתבה סוף כל סוף נכון.

מכיוון שדברים שמרשימים אותו , מיד מוצאים ביטוי בבניה בלגו...בזה הרגע יש לנו בבית 2 גלגלי ענק...אחד בחדר שנבנה אתמול מלגו דופלו ענק (שתי התמונות הראשונות), והשני מלגו רגיל שעומד בסלון.

כמובן שהיה תסכול גדול ותהיה מצידו כיצד ניתן לבנות עיגול עם לבנים מרובעות...אבל אחרי שהתגבר לבדו כמובן על הקשיים הטכניים , התכנית יצאה לפועל והרי היא לפניכם.

אז זו תמונה טריה טריה מהבקר...עוד עם הפיגמה לפני בית הספר שנקראתי לחדר לראות את הלונדון איי השני שלנו....

ועוד תמונת תקריב...

והתמונה מלמעלה וזו מלמטה זה הלונדון איי הראשון מהסלון....מקדימה ובמבט על....


והמשפט הראשון ששמעתי היום בבקר במיטתי...לפני שנקראתי לראות את הגלגל....שנאמר בהתרגשות גדולה ביותר "אמא...אבא הבטיח לי שכשיבנו את הגלגל בירושלים, נעלה עליו....ושאם נבקר בסינגפור אי פעם...נעלה גם על הגלגל הזה.....

עד כאן רשמינו העזים מהלונדון איי....