ברך עלינו את השנה הזאת....

"הקיץ עבר החום הגדול

שנה חדשה באה לכל

רוחות מנשבות, נודדות ציפורים (שתיים נדדו אליי מרעננה בתוך בית של ציפורים רק בשבוע שעבר)

הולכים ובאים הימים הקרים ( ומהיום עם כניסתו של שעון החורף אפשר גם להוסיף הימים החשוכים...באסה)

הביטו וראו קטונתי אתמול

הקיץ עבר ואני כבר גדול (באמת בדיוק בקיץ היתה לי יום הולדת....אז בעצם אני כבר די גדולה)

שנה חדשה מתחילה היום

היי נא טובה ובואך לשלום"

יש משהו מאד חגיגי בימים הראשונים הללו של השנה העברית, ימי ראש השנה. בהם אנו מתאחדים סביב שלחן גדול וחגיגי מברכים על מיני מזונות (דג, רימון, תפוח בדבש...ועוד...) ומקווים כמו בשיר של נעמי שמר "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום".

בדיוק היום נשאלתי שאלה על ידי בני היקר שלא כל כך ידעתי לענות עליה. " אמא כשאומרים משפחה גרעינית למה מתכוונים, רק לאמא, אבא וילדים או גם לסבים וסבתות? ", "אמא הדודים שלי הם משפחה מורחבת או שהם משפחה גרעינית"?

ולמה אני מתעכבת על המינוחים הללו??? מכיוון שמשפחתינו הגרעינית (ואולי מורחבת??? הכוללת דודים) קטנה יחסית, ולא מחכה בדרך כלל לשבת וחג כדי להיפגש...מוצאת כל הזמן סיבות בלי קשר....ולכן לרב יוצא שכשמגיע ערב חג, עת יושבת כל המשפחה הגרעינית בתוספת הרחבה מצומצמת סביב השלחן, אנחנו די מעטים, דבר שמפחית קצת מחגיגיות הארוע לעיתים.

השנה הוזמנו לחגוג את ראש השנה בבקעת הירדן, בקרב המשפחה היותר מורחבת (ועכשיו אני שואלת..."דודים שלי זה גרעיני או מורחב?)
כמובן ששמחנו מאד על ההזמנה. המרחק הגאוגרפי והמצב הבטחוני וגם סתם עצלות גרמו לנו עם השנים להפסיק לבוא לבקעה כשם שהיינו פוקדים אותה בילדותינו.

המושב בבקעה ,שהיה אז צעיר, זכור לנו כמקום עמוס חוויות לעייפה. כילדים עירוניים שרצים יחפים על האדמה הזהובה והחמה הזו וצורחים כי חם להם ברגליים ומשתהים למראה בני דודיהם הקטנים מהם בשנים לא מעטות, ההולכים יחפים על החול החם ולא קופצים ולא מוציאים הגה כאילו נעלו נעליים בלתי נראות. יש לנו אינספור זכרונות משם...ערבי פיקניק על שמיכה פרוסה בדשא שליד הבית מתחת לעץ הדקל, היו נראים עבורי כילדה עירונית שגרה בקומה רביעית כהתגשמות של חלום. ההתפלחות בצהרים לבריכה השוממת של המושב (בשעה שהמציל ישן שעת צהרים) דרך הצמחיה והפרצה בגדר, היתה נראית לנו כהרפתקאה מלהיבה, עזבו את העובדה שממילא אפשר היה להיכנס חופשי לבריכה, שעה מאוחר יותר זה לא היה מרגש באותה מידה), עזבו את העובדה שלא היתה שום מודעות של שהיה בשמש בשעות החמות של הצהרים כשהטמפרטורה בחוץ לרב עברה את ה40 מעלות.....העיקר שהיינו מאושרים וחופשיים.

אפילו עזרנו להעלות את כמות המשקעים השנתית (שמלכתחילה כידוע די דלה בבקעה) על ידי "גשם של צפרדעים". עד היום זכור לי האושר הגדול כשמצאנו בחצר הבית שממול שיבר מטפטף שיצר "אוצר" ביצה מלאה אבל ממש מלאה בכל גלגוליה של הצפרדע מראשנים זעירים, עבור לראשנים בעלי רגליים אחוריות וכלה בצפרדעים בכל הגדלים האפשריים. התחביב הגדול שלנו כילדים בביצה (שכל גודלה היה אולי 70-80 ס"מ רדיוס) היה להביא דליים מהבית ולמלא אותם עד למעלה ב........צפרדעים, לחזור לדשא של הדודים.....ולהעיף את הצפרדעים באוויר, לראות למי יש הכי הרבה צפרדעים בדלי, מי מעיף הכי גבוה וכמובן....להתרחץ ב"גשם של צפרדעים" זר אולי לא יבין זאת אבל עבורינו זו היתה פסגת האושר.

עתה אפשר להבין את ההתרגשות השנה שגברה שבעתיים לפני החג.

בשעת בינערביים יצאנו שיירה של מכוניות (3) של משפחה גרעינית עולה לירושלים , יורדת לבקעה בדרכה למשפחה המורחבת....

תענוג היה לראות את הנוף המדברי הזה שכבר הספקנו לשכוח. ועוד יותר תענוג היה לפגוש את כל בני משפחתינו היקרים והאהובים. אז מה היה לנו שם? מעל 24 שעות של אחווה משפחתית ואוהבת, לרב סביב שלחן האוכל, אבל לעיתים היינו גם סביב הדלפק החדש במטבח החדש ורחב הידיים של בת דודתי (במיוחד בקפה של הבקר ושל אחר הצהרים), הרבה צחקוקים, העלאת זכרונות, אפילו רחצה משפחתית בבריכה (הפעם לא התפלחנו...), דיבורים לתוך הלילה. בגדים חדשים לא היו ( לא נעים אפילו לומר אבל גם הבגדים "החגיגיים" שהבאנו נשארו בתיק...מה לעזאזל חשבתי שהבאתי כפכפי עקב בשקית??? שאני באמת אוריד את כפכפי הטבע שלי ואנעל אותן, שבאמת אוריד את המכנסיים הקצרים ואחליף לגינס ארוך? (אל דאגה מזל שלילדינו דעה משלהם הם החליפו כולם לבגדיהם החגיגיים) . הצטערנו כשהיגיעה השעה לחזור הביתה. אבל הבטחנו לעצמינו ולהם שנשוב במהרה "נחדש ימינו כקדם". כי על אחווה שכזו לא מוותרים כל כך בקלות, אחרי שחשנו שוב את הטעם....

כמובן שהחג הביא עימו תרוץ להכנת מתנות. התחשק לי להכין כרית טלאים. מעולם לא תפרתי ממש טלאים, כאמור אין לי גלגלת וגם לא סרגל טלאים. קצת עיון בספרים לראות את הטכניקה....וקצת עזרה מעבר לים באדיבותה של זהר (מלונדון)שנתנה לי טיפים ושלבי עבודה גרמו לי להתחיל במלאכה. בכדי להיות כנה עד הסוף אני חייבת לומר שההוראות של זהר שחייבים להיות מדויקים ושהריבועים חייבים להיות זהים בגודלם ושחיבור השורות זה הקטע הקשה, גרמו לי לזנוח את ערימת הריבועים הלא כל כך מדויקים שלי שנגזרו במספרים, על הרצפה למספר ימים עד אשר אזרתי אומץ ואמרתי לעצמי...מקסימום.....

וחזרתי לריבועים וסידרתי אותם על הרצפה בצורה שאני אוהבת (עשיתי הרבה נסיונות והזזתי ושוב פעם הזזתי)

והנה חלק מהריבועים בסידור....

ותפרתי שורות שורות (על פי הוראותיה של זהר), ואחר כך שורה לשורה (והשתדלתי להיות מדויקת...)

והדבקתי נייר דבק על המכונה בכדי שיהיו לי תפרים שווים מהקצה....

ועוד מבט לריבועים....

והנה כבר פינה של כרית...תפורה

והריבועים התפורים....

וכל הכרית מקדימה.....אחרי השלב שגמרתי את כל הפסדה של הכרית נתקעתי ולא היה לי מושג איך ממשיכים, איך עושים את המאחורה של הכרית בצורה יפה...בשלב זה נחלצה לעזרתי התופרת הצעירה שהספיקה ללמוד דבר או שניים, מסתבר שדי הרבה בחמשת ימי קורס התפירה שלה בקיץ והספיקה עוד לפניי להכין כרית טלאים עבור דודתי מהבקעה. יישמתי כמוה את הטכניקה הנלמדת, בד אחד (פנים מול פנים) מכסה את כל הפסדה ואחריו שני בדים צרים יותר אחד על השני....תפירה מסביב, עם השארת פתח להיפוך......ו......הפלא ופלא זה עבד...ונראה ממש מקצועי. עוד קצת פיללתי שחישבתי נכון עם כל התפירות של הריבועים ושהכל הכל ייכנס לי לתוך כרית 50 על 50 של איקאה והרי התוצאה.....

והנה יושבות להן יחדיו על הכסא בביתינו, (מחכות לאריזה) הכרית טלאים הראשונה שלי וכרית הטלאים של התופרת הצעירה. והן אפילו קצת מתאימות......

וזו תמונה להמחיש שכ ו ל ם , כל המשפחה הגרעינית המורחבת הגיעו לחגוג את ראש השנה בבקעה...מזהים???
הרי זו בתיה ששימחה אותנו עד מאד בנוכחותה (בת דודה או לא?)



שתהיה לכולנו שנה טובה, בריאה ומאושרת........